אורן גזל-אייל
לאחר גילוי פרשת האזנות הסתר בתיק רמון החלו להישמע מכל הכיוונים קריאות לביטול ההליכים כנגד רמון. בתוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10 תמכו בקריאות אלו כל ארבעת הדוברים ביניהם שר המשפטים לשעבר, יוסף לפיד. גם הארץ, במאמר המערכת שלו, סבר כי יש ממש בטענות הללו, וכי בית המשפט חייב לבדוק אם אין להעניק לרמון סעד מן הצדק ולבטל את כתב האישום.
מה היה כאן שהצדיק מאמר מערכת בעיתון הארץ? המשטרה שסברה כי יש חשד לשיבוש הליכי משפט ביקשה צו להאזנת סתר. נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, לאחר שבחן את הבקשה והחומר, אישר לה לבצע האזנה כזו. תוצרי ההאזנות, כפי שפורסמו בתקשורת לפחות, כלל לא החלישו את החשד כנגד רמון. להיפך, מהתמלילים עולה כי המתלוננת שטחה בפני חברים וקרובים את מצוקתה, בלא שהיא ידעה שדבריה מוקלטים, דבר המחזק את אמינות גירסתה. ברור שהסתרת ההקלטות לא נועדה לפגוע ביכולתו של רמון להתגונן.
הפרקליטות סברה בתחילה כי היא אינה חייבת להעביר את החומר להגנה, שכן החומר לא עוסק בחקירת עבירת המין בה הוא מואשם, אך כעבור מספר ימים היא תיקנה את הטעות, מיוזמתה, בלא שנגרם לרמון נזק כלשהו. יש להניח שרצונה להימנע מהעברת החומר נבע גם מהרצון להגן על שיטות החקירה ואולי גם על חקירות אחרות בהן היא משתמשת בהאזנת סתר. מכל מקום, בהתבסס על המידע שפורסם, זהו בוודאי אינו אחד מאותם מקרים חריגים וקיצוניים בהם התנהגות רשויות האכיפה היתה כה שערורייתית עד כי יש מקום לביטול כתב האישום במסגרת "הגנה מן הצדק".
בחינה של 20 תיקים אקראיים בהם נטענה "הגנה מן הצדק" מלמדת כי זוהי טענה שמועלית על ידי נאשמים חזקים בלבד. שמונה נאשמים היו תאגידים או בעלי עסקים (לרוב עבירות מס, בניה או עבירות על חוק רישוי עסקים), בחמישה מקרים דובר בעבירות על רקע פוליטי (הפרעה לשוטר בהפגנות נגד גדר ההפרדה, הפרעה לפינוי מאחז, עבירות הקשורות בהתבטאות פוליטית, עבירות של חברי חמאס שנבחרו בבחירות לרשות הפלסטינית), ארבעה מקרים נוספים עסקו בעבירות של שימוש אסור במקרקעין או תכנון ובניה, מקרה אחד של שוחד בחירות של נבחרי ציבור, אחד של שוטרים שנאשמו בהכאת חשודים ונאשם אחד בהשגת גבול. במדגם לא מייצג זה לא נמצא ולו נאשם אחד רגיל, מוחלש, כגון עבריין רכוש, סמים, אלימות או מין אשר אינו נהנה מגב כלכלי או פוליטי מוצק. יצוין כי מרבית הטענות שהועלו בתיקים אלו, לא היו בהכרח ייחודיות לעבירות של נאשמים חזקים, והן כללו אפליה ואכיפה בררנית (שבעה מקרים), מחדלים של רשויות החקירה, התביעה או המשפט (ארבעה מקרים), טענת סוכן מדיח (מקרה אחד) ושיהוי בהגשת כתב אישום (מקרה אחד). רק בשישה מקרים דובר במחדלים של רשויות המדינה אשר צפויים פחות בעבירות רגילות (במקרה אחד קשה היה להסיק מהכתוב מה בדיוק היתה הטענה). בארבעה מקרים מתוך העשרים הטענה התקבלה.
התיק של רמון הוא דוגמא נוספת לחוסר השיוויון שנגרם עקב ההכרה בטענת ההגנה מן הצדק. האפשרות שניתנת לנאשמים חזקים להביא לביטול כתב אישום נגדם, גם אם הם ביצעו את העבירה, היא רק סיבה נוספת לקושי המיוחד שיש בהעמדה לדין של נאשמים אלו. טענה כזו מועלית על ידי נאשם חזק, הופכת את ניהול התיק נגדו לקשה הרבה יותר, ומעודדת את הפרקליטות והמשטרה לעזוב תיקים קשים אלו ובמקומם להתמודד עם נאשמים אשר לא זוכים להגנה דומה של התקשורת או של הגנה אגרסיבית. הדבר לא רק מגן על נאשמים חזקים אלו. הוא גם פוגע בהגנתם של הנאשמים המוחלשים, אלו שאליהם מופנים כל משאבי החקירה והתביעה, שמתפנים עקב הויתור על העמדתם לדין של נאשמים חזקים. החשש שנאשמים אלו יעשו לרשויות חיים קשים אינו משמעותי.
הירידה המשמעותית במספר ההרשעות בעבירות מרמה (מ-2,439 ב-1980 עד ל-995 בשנת 2004), בזמן שהמספר הכולל של הרשעות פליליות רק הולך וגדל עם השנים, היא אינדיקציה נוספת לכך שכבר כיום הקושי לנהל תיקים נגד נאשמים חזקים דוחף את התביעה להשקיע יותר משאבים בנאשמים חזקים.
לפיכך, מה שמדאיג בעיסוק המוגזם בכל טעות קטנה כגדולה במקרה של רמון, כמו גם במקרים בהם עומדים אישי ציבור אחרים לדין, אינו בהקפדת היתר עם רשויות האכיפה. לפרקליטות ולמשטרה כוחות לפגוע בזכויות הפרט יותר מכל גורם אחר במדינה, והתקשורת חייבת לחפש מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בכוחות אלו. מה שמדאיג הוא שההתמקדות בטעויות שוליות יחסית בתיקים של אישי ציבור ידועים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהאופן בו מטופלים מידי יום חשודים ונאשמים מוחלשים תחת גלגליה של מערכת המשפט הפלילית, עלול להבהיר למשטרה ולפרקליטות שאם ברצונן לפעול בלא חשש לביקורת, עליהן לעזוב את הבכירים בצד ולהפנות את כל משאביהם המוגבלים לטיפול באותם תיקים של נאשמים רגילים, אשר אינם יכולים לעורר גל ביקורת כזה. כך נוצרת בישראל מערכת משפט בה אין כל קושי להביא להרשעת נאשמים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 99.8% מהנאשמים מורשעים בדינם. במקביל, שיעור הכלואים בישראל הולך וגדל במימדים מפחידים בלא שאיש נותן על כך את הדעת. המדינה יכולה להמשיך לנגוס בהגנות הדיוניות של הנאשמים המוחלשים מתחת לקרני הרדאר של התקשורת. מנגד, כל ההחלטות בעניינם של נאשמים נשואי פנים יבחנו בזכוכית מגדלת, וכל טעות או מעין טעות תנופח מעבר לכל מידה. גם אם לא זו הכוונה, קשה להניח שלחץ כזה לא יעודד את הרשויות לחשוב פעמיים לפני שהן מתייחסות לחשוד נשוא פנים כמו לכל חשוד אחר. הפרקליטות טעתה כנראה בעניין רמון, ולא מסרה במועד את כל חומר החקירה. היא גילתה את הטעות מיוזמתה, ותיקנה אותה. חומר החקירה שנמסר באיחור רק חיזק את טענות התביעה. אם יש מקום לחשש שכוחה העודף של הפרקליטות יפגע בנאשמים חפים מפשע (ויש מקום לחשש כזה) פרשת רמון בוודאי אינה המקרה.
בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה
