תג

יום שלישי, פברואר 5

חסרי הבית קפאו מקור וממדיניות דיור אכזרית

לפני כעשרים שנה בעת שהות בארצות הברית התוודעתי לראשונה לתופעה החברתית של מחוסרי הדיור. במקביל לתחושת ביקורת קשה על מדינה וחברה המאפשרות תופעה זו הרגשתי גם תחושת גאווה על כך שתופעה מחרידה כזאת אינה יכולה להתרחש בישראל. תמים הייתי.
גל הקור האחרון חשף בצורה טראגית את הקשר הסמוי בין האנשים שקיפחו את חייהם בו: עולים חדשים, קשישים, ילדים, בדווים, חסרי דיור הולם. כולם שילמו בחייהם על שקיעת מדיניות הדיור בישראל לתהומות חדשים; מדיניות המתנערת מאחריות חברתית ואינה מכירה בדיור כבזכות יסוד.
מאז אמצע שנות ה-90 לא נבנה עוד דיור ציבורי. אפילו בארצות הברית הקפיטליסטית מבינים, שמוכרחים לספק דיור ציבורי לקבוצות מסוימות וכי שוק הדיור אינו נותן מענה לכולם. אך אצלנו המצב בקריסה.
כפי שהסביר שר הבינוי והשיכון לשעבר, מאיר שטרית, לפני כשנה וחצי: "אני מכיר מכובעים שונים את משרד השיכון, אך כשנכנסתי למשרד גיליתי להפתעתי הרבה משרד שהתרסק לגמרי בהשוואה למצבו וליכולתו בשנים הקודמות. אני מכיר משרד שהיה כמעט אימפריה, שבנה בעצמו בבנייה תקציבית אלפי דירות מדי שנה, איכלס בתוכן משפחות חסרות דיור וגבה דמי דיור בשכירות סוציאלית".
העובדה שמותם של יותר מעשרה אנשים התקבל בחברה שלנו באדישות יחסית מלמדת, שמדיניות חוסר המעש החדשה כבר הופנמה והמצב נראה טבעי, נובע מפגעי מזג האוויר, או מאשמתם של מחוסרי הדיור עצמם. המתים האלה מסמנים היבט אכזרי במיוחד של המדיניות החדשה בתחום הדיור, אבל הם רק מקרה קיצוני המתגלה לפתע ומאיר תופעה רחבה יותר, שכבר נהפכה לבנלית ושקופה. מאות אלפי ישראלים נמצאים במצוקת דיור כזאת או אחרת. סבלם היום יומי אינו מגיע למצב של מוות מקור, ולכן אינו מצטלם טוב לעיתון ולטלוויזיה, אבל רבים מהם נתונים לחסדי אנשים טובים ולחסדי מזג האוויר. אנשים אלה אינם נכנסים לקטיגוריה הסטריאוטיפית של דרי רחוב הישנים על ספסל שיכורים. מדובר במי שאין להם פתרון דיור ראוי: יש בהם חסרי יכולת השתכרות, המקבלים סיוע זעום בשכר דירה, כך שבחורף אין להם כסף להדליק חימום כלשהו. יש בהם כאלה המצטופפים, כמה משפחות בדירה קטנה, בתנאים קשים. חלקם תושבי כפרים בלתי מוכרים, שאינם מחוברים לתשתיות חשמל, ביוב ומים, ויש מהם שנאלצו להסתפק בפתרונות דיור ארעיים כמו מחסנים או מקלטים. רובם ככולם באים מקבוצות מוחלשות: קשישים, עולים, בני העשירון התחתון, בדווים, פליטים, ילדים. גם הסיבות המביאות אותם למצב הזה מגוונות. חלקם באים מקרב הקבוצה הגדלה והולכת של נפגעי מדיניות המשכנתאות, חלקם משפחות עניות חסרות זכאות לדיור ציבורי, או כאלה הממתינות בתור הארוך (של כ-50 אלף משפחות) לדירה בדיור הציבורי המצטמצם והולך.
בתחום מדיניות הדיור יש לישראל הרבה מה ללמוד ממדינות אירופה ואחרות, המעזות ולמעשה משכילות להשקיע בזכות הבסיסית של דיור ציבורי - כדי לשמור על זכויות האדם וצלם אנוש של קבוצות מוחלשות, ולאפשר סיכוי למוביליות חברתית למי שידם אינה משגת לחיות תחת קורת גג ראויה.
למרבה הצער, מעט מאוד צעדים נעשים בכיוון זה בישראל. נקווה שלא נצטרך להמתין לחורף הבא על מנת לגלות ששוב מתים כאן מקור אנשים כתוצאה ממדיניות מכוונת של הזנחה והרס שרידי האחריות החברתית.

גירסה שונה במקצת פורסמה היום בהארץ.



33 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

סנדי,

בשל קוצר הזמן לא אכתוב כעת תגובה ארוכה אלא אסתפק בפאנצ' ליין:

כמה אחוזי מס הכנסה נוספים, או איזה חלק מתוך 25 אחוז התוספת לשכר המרצים הבכירים, אתה מוכן לשלם כדי שמי שיכול היה להשתלב בחברה, ומבחירתו (ברמה כזו או אחרת) לא טרח לעשות זאת, יזכה לדיור על חשבון הברון?

כסטודנט שמקיים את עצמו בקושי, גורר את עצמו מלימודים לעבודה ללימודים ונאבק על מקומו בעולם תחרותי, אני לא מוכן שיגבה ממני מס נוסף עבור מי שבחר בדרך הויתור הקלה. שנאמר: לצדק פנים רבות.

6/2/08 21:42  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ראשית, תגובה קצרה לאנונימי. מחוסרי הדיור הם בחלק ניכר (אם לא כולם) נרקומנים ואלכוהוליסטים. ההנחה שקיימת בחירה חופשית לאדם בהגיעו למצב זה היא מאוד בעייתית. ו- "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו". הנחת הרציונאליות בהתנהגותם של בני אדם כבר מזמן עורערה במחקר הפסיכולוגי.

מעבר לכך, הטענה שבכלל קיימת בחירה חופשית, לכולנו, התערערה משמעותית בפילוסופיה של חופש הרצון. למעשה הטיעונים כנגד חופש הרצון והאחריות האישית החמורה שליבראלים מבקשים להטיל בעקבות הנחת חופש הרצון, זכו למתקפה רצינית שאיני משוכנע שניתנה לה תשובה מניחה את הדעת. אם אנחנו לא נמצאים היום במצב של שלילת חופש הבחירה, הרי שאנו לפחות ב- "ספק חופש בחירה". השיח המשפטי הליבראלי מתנהל מתוך חוסר מודעות מוחלטת לשיח הפילוסופי בשאלות כבדות משקל אלה.

הקושי בעמדה המוצגת בפוסט הנוכחי הוא לדעתי אחר. באשר למחוסרי הדיור, הרי שבהיות חלק ניכר מהם (בלשון זהירה) נרקומנים ואלכוהוליסטים הרי שהם אינם מעוניינים לשפר את מצבם. הם דוחים הצעות גמילה המלוות בהבטחת הכנסה, משום שהם מרוויחים בכלל לא רע מקיבוץ נדבות. הציבור התורם להם "צדקה" כביכול למעשה מממן להם את מנת הסם הבאה או את בקבוק המשקה הבא, לכן הם ממאנים לנצל כל עזרה המוצעת להם. לפי חוקי המדינה הנוכחיים אין כל אפשרות לעזור להם נוכח סירובם זה. יכול להיות שהיה מוצדק לשנות את דיני הכשרות המשפטית, ולהכריז עליהם כפסולי דין למנות להם אפוטרופוס, (ואז ליבראלים חסידי מיתוס חופש הבחירה היו צועקים פטרנליזם!) אבל נוכח המצב המשפטי הנוכחי, אין תרופה למצב בו הומלס לא מעוניין לשמוע על גמילה וסיוע. המשפט נוקט לגביו ב- "רצונו של טאדם כבודו". האשם אולי בציבור שממשיך לתרום מעות לאותם הומלסים, ובכך מנציח את מצבם האומלל באמצעות מימון אספקת סמים.

באשר למצוקת החימום בדיור הציבורי, יש להיזהר בהאשמת המדינה. השאלה היא איזה סדר עדיפויות מקיים אותו דייר נטול חימום ביתי? מדוע הוא לא קונה תנור חימום ומממן לעצמו את עלות צריכת החשמל הכרוכה בחימום ללילה? מה הוא קונה כאלטרנטיבה, כך שלא נותר לו כסף לחימום? צריך לבחון גם את השלכות התנהלות משק הבית. אולי, למשל, אותו דייר מעדיף לקנות טלפון נייד ולממן את הוצאות שיחות הטלפון, ולכן לא נותרה לו הכנסה לרכישת תנור ומימון הוצאות חשמל ללילות חורפיים?

אני מעלה כאן ספקולציה, אבל ספקולציה זו או אחרת צריך לבחון, על מנת לוודא שלא קיימת תרומה למצב הזה בהתנהלותו הכלכלית של הדייר.

7/2/08 03:31  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל,

בנוגע לטענתך הראשונה לגבי חופש הבחירה ובלי להיכנס לעומק הויכוח הפילוסופי: אני חושב שבהיעדר הנחה של חופש בחירה, הרי שהדיון שלנו מיותר (שכן היעדר חופש בחירה יהיה נכון גם לגבינו).

מעבר לכך, גם בטענתך השניה מסתתרת הנחה של חופש בחירה, שהרי (ואני מצטט): "נרקומנים ואלכוהוליסטים הרי שהם אינם מעוניינים לשפר את מצבם. הם דוחים הצעות גמילה..." וכן: "השאלה היא איזה סדר עדיפויות מקיים אותו דייר נטול חימום ביתי? מדוע הוא לא קונה תנור חימום".

אני מסכים באופן כללי שהדברים שהצגת גם הם חלק מהבעיה, אך בהסתכלות רחבה יותר הן מתיישבות עם נימוקי הליבראלי, שעליו רשימתו של ד"ר כדר אינה עונה.

ואפרופו, בנוגע לאחריות המדינה במקרה זה אל מול חופש הבחירה של הפרט, מתאים אולי לסיים בציטוט אמרתו של ז'אן פול סארטר:

"מי שאינו קומוניסט בגיל 20 הוא חסר לב. מי שהוא קומוניסט בגיל 40 הוא חסר שכל".

(אנונימי 1).

7/2/08 16:51  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאנונימי

הטענה להיעדר חופש בחירה היא טענה בעיקר על החופש ולא טענה על הבחירה. הבחירה קיימת. בחירה מוגדרת כמצב בו לפני מקבל ההחלטה עומדת יותר מאפשרות אחת של התנהגות. אבל לגבי אקט הבחירה עצמו מבין האופציות הקיימות האקט הזה אינו חופשי, אלא בהכרח מושפע מדבר מה.

המציאות האמפירית היא שבני אדם מרגישים חופשיים, אלא שהחופש זה הוא אשליה. אולם לא ניתן להשתחרר מאשליה זו.

לגבי הטענה שבהנחת הדטרמניזם אין טעם בדיון, זהו בלבול נפוץ בין דטרמניזם לפטאליזם. מערכת דטרמניסטית היא מערכת שיש בה שינויים. התוצאות תהיינה שונות ברגע שנשנה את תנאי הגרימה. נניח סירה שטה במורד הנהר עם הזרם. אם לא נתערב הסירה תפגע בנקודה א'. אם נסיט את הסירה מכייונה, היא תפגע בנקודה ב'. אבל למרות השינוי המערכת עדיין דטרמניסטית.

לכן אם נקבל החלטה א' התוצאות תהיינה אחרות מאשר אם נקבל החלטה ב'. גם במערכת דטרמניסטית יש תוצאות שהן טובות יותר מהאחרות. למשל מצב מדיני עדיף על מצב הטבע גם אם שני המצבים הם דטרמניסטיים.

אם התוצאות תשתנינה על פי ההחלטה שאנו נחליט, ואם השאלה מה נחליט תלויה במידת ההשתכעות שלנו, ואם מידת ההשתכנעות שלנו תלויה בקיומו של דיון, אז יש משמעות לדיון גם בעולם דטרמניסטי.

הטענה שמה שלא תהייה התוצאה היא אינה חופשית, היא הסבר בדיעבד. התובנה הזו אינה מסייעת להכריע איזו החלטה לקבל. ולהחלטות שונות תוצאות שונות.

הפטאליסט לעומת זאת, סבור שמה שלא נעשה- מה שנגזר נגזר ממילא. עבור פטאליזם אכן אין טעם בדיון. אך זו אינה עמדתו של הדטרמניסט.

7/2/08 18:22  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני מעדיף לא להסיט את הדיון להיבטים פילוסופיים מדי. ממילא, קשה לי להאמין שסנדי רואה עצמו כדטרמניסט. במידה וכן - אשמח לבצע בכם התנקשות אינטלקטואלית. במידה ולא, הייתי שמח לשמוע התייחסות המתיישבת עם הקשיים שמעוררים הנימוקים הליבראליים. לא מספיק להגיד "המדינה רעה, המדינה אכזרית". צריך להציע הצדקה תיאורטית ובעיקר מעשית לגישה שהוצעה ברשימה.

7/2/08 20:17  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאנונימי הראשון
עוד לא נולד האדם שיבחר לישון בחוץ רק כדי שאולי פעם מישהו ייתן לו "על חשבון הברון" דירה מצ'וקמקת.

כל בעיה אפשר להסיט ע"י כניסה לדיונים פילוסופיים. זה לא מעיד בהכרח על דיון מושכל. הסוגיה פוליטית וחברתית, לא ממש משפטית או פילוסופית. יש בעיה של חסרי בית. יש אנשים שמעדיפים שיקפאו ברחוב ובלבד שחוש הצדק המעוות שלהם ישאר מסופק. אני מקווה שרוב המדינה לא כזו.

7/2/08 22:43  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

יונתן, השאלה החשובה היא מדוע אותו אדם נהיה חסר בית. האם הוא נולד "Incapable"? האם נגזר גורלו להיות חסר בית בידי כוחות עליונים? מה ה-ו-א עושה בשביל לצאת מהסיטואציה הזו? בהנחה שהתשובות לשאלות הנ"ל הן "לא", "לא" ו"כלום" בהתאמה, אזי מהי ההצדקה לגבות ממני מיסים עבורו?

כן, אני מכיר את כל טיעוני "הנסיבות", "הסביבה" ובלה בלה בלה. במקום לקנות בתים, הייתי קונה מראה גדולה לשימושם של רוב חסרי הבית (להוציא אלו שהתשובות לשאלות הנ"ל שונות עבורם). השימוש במראה חינם אין כסף. ימומן משכר סטודנט.

הניסיון לצייר את "המדינה" ואת פקידיה כרשעים היא מרושעת בעצמה. אתם באמת חושבים שיושב מישהו במשרד האוצר ורוקח מזימות איך להמית את חסרי הבית? האם יש מתכון לעוגה העושה שימוש בדם של חסרי בית?

7/2/08 23:15  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאנונומי
אילו הייתי מגיע למסקנה שחסרי הבית בחרו במצבם בחירה חופשית, הייתי מתקרב באופן משמעותי לעמדתך.

אולם אינני רואה כיצד ניתן לבסס מסקנה זו. נעזוב את הטיעונים הפילוסופים הכלליים הקוראים תיגר על חופש הרצון באופן כללי ונתמקד במצבם הספציפי של חסרי קורת הגג.

מה פירוש "הם בחרו במצבם?" הם סובלים, בריאותם מדרדרת וחלקם מתים. האם בחרו בחירה חופשית לסבול? לחלות? למות?

על מנת להשיב תשובה חיובית לשאלה זו, צריך להניח את ההנחות הבאות: חסרי הבית (כולם?) הפעילו שיקול רציונאלי האם לבחור באורח חיים הומלסי תוך שימוש בסמים או צריכת יתר של אלכוהול, או לחיות חיים נורמטיביים תחת קורת גג. לאחר שהם שקלו את מאזן היתרונות והחסרונות, לרבות שיקול הסבל שיהא מנת חלקם, סיכון החיים והבריאות, הם הגיעו למסקנה שאורח החיים ההומלסי, תוך התמכרות לסמים ולטיפה המרה, עדיף וטוב בעיניהם.

אני מניח שאין צורך להכביר מילים על האבסורדיות של תרחיש מעין זה.

אבל אם הם לא שקלו באופן רציונאלי, או ניסו לשקול אבל טעו בשיקול דעתם, באיזה מובן הם בחרו בחירה חופשית?

על מנת שבחירה חופשית בין אופציות תתקיים נחוץ שיקול רציונאלי במובנו החמור, כלומר מידע רלבנטי מלא על כל האופציות העומדות על הפרק. במצב של חוסר מידע או במצב של טעות, קשה לומר שבחירה חופשית אכן התקיימה. האם האדם טעה במכוון? האם הוא העדיף את מחיר הסבל?

אמנם מחוסרי הדיור מסרבים במקרים רבים לעבור טיפול גמילה, אולם זה בדיוק הביטוי להתמכרות שלהם. האדם המכור לסמים או לאלכוהול מפתח תלות בחומר הממכר, מבלי לחשב באופן רציונאלי את הסבל שיגיע מאוחר יותר. הוא חי את הרגע המיידי הבא, ולא מתכנן תוכנית חיים רולסיאנית כפי שליבראלים אוהבים להעלות על נס, כחיים ערכיים ורציונאליים.

אני סבור שתורת מוסר ומשפט לא צריכה להיות כה מנוכרת למימד הפסיכולוגי של החיים. בתחילת המאה ה- 20 כשפרויד פרסם את תורתו, סערו הרוחות על הקעקוע שהוא הציע לדמות האדם "הבוחר הרציונאלי" שתנועת הנאורות חרתה על דגלה. אבל גם במאה ה- 21, עדיין חלק מהמחשבה הליבראלית, מתקשה להשלים עם מסקנות מחקר נפש האדם, וממשיך לדבוק בתורת אחריות שכלתנית המתעלמת מהמימד הפסיכולוגי האנושי, לטובת אידיאליזציה של רציונאליות. עלינו להתייחס אל האדם הריאלי כפי שהוא על חולשותיו, ולא לדמיין לעצמינו אדם אידיאלי שאולי היינו רוצים שיתקיים, אבל לא הוא האדם העומד לפנינו.

8/2/08 00:41  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל,

האחריות הנובעת מ"חופש הבחירה" אינה מחייבת "חיים משוכללים לחלוטין" (על משקל שוק משוכלל לחלוטין), דהיינו, כדי שאדם ישא באחריות על מעשיו לא נדרש שתהיה לו ידיעה מלאה של הנסיבות, ואף לא שיהיה רציונאלי לחלוטין.

מה שנדרש הוא שבנסיבות הידועות לאותו פרט, ובתוספות השפעות חיצוניות המערערות את יכולת השיפוט האובייקטיבית (כגון גורמים הקשורים ל"נפש האדם") - יבצע האדם את הבחירה בעלת התוחלת הגבוהה ביותר עבורו.

האם קניית בקבוק משקה על חשבון חימום הדירה בליל חורף קר היא הבחירה בעלת התוחלת הגבוהה ביותר על פי ההגדרה הנ"ל? האם רכישת כרטיס לוטו על חשבון מנת מזון ומשקה היא הבחירה בעלת התוחלת הגבוהה ביותר? אלו הן שאלות שאין להן תשובה גורפת. כל מקרה לגופו (ובכל תגובותיי לא התייחסתי לחסרי הבית כמקשה אחת), אך נראה לי שבמרבית המקרים התשובה היא שלילית ומכאן גם היעדר הלגיטימציה להטלת אחריות קולקטיבית על הציבור למצבם של אלו.

8/2/08 09:49  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אתה צודק בכך שתפיסת האחריות אותה הצגת היא תפיסת האחריות המקובלת בתוך המחשבה הליבראלית, הייתי אומר שזו תפיסת אחריות ליברטיאנית. ליברטיאניות היא התפיסה הליבראלית המובהקת ביותר (במילים אחרות הליבראלים שהם הכי ליבראלים), ומבחינה פוליטית היא מהווה את המחשבה הרעיונית של הימין הליבראלי (הניאו-ליבראליזם בכלכלה), הנוהגת להטיל את האחריות לעוני על העניים עצמם. הרעיון להטלת האחריות הזו נובעת מההנחה שהעניים יכלו לעזור לעצמם, הם בחרו לא לעשות זאת, לכן הם אחראים למצבם.

מה שחסר הוא ההצדקה לתפיסת אחריות זו. אני אינני משוכנע שהיא מוצדקת. אם נחשוב על מושג האחריות עצמו, הרי שמושג זה קשור ל- "יכולת שליטה". המצבים שבהם פוטרים אדם מאחריות הם מצבים בהם הוא איבד את יכולת השליטה שלו, או שיכולת השליטה שלו הוחלשה משמעותית.

אם נתבונן באילו מצבים אדם פטור מאחריות פלילית, אנו נבחין שחלק מהמצבים האלה הם מצבים של "אי ידיעה". והדבר מובן מאליו. ברגע שאדם העומד לקבל החלטה אינו יודע את העובדות בהווה או בעתיד המשפיעות על איכות ההחלטה שלו, הרי שהוא אינו שולט בתהליך קבלת ההחלטה. הוא עלול לסבור שהוא מקבל החלטה נכונה לאור מחשבה שמתקיימת עובדה מסוימת, אבל הוא טועה והעובדות הן אחרות, לכן הוא מקבל החלטה על בסיס מידע מוטעה.

במצב זה קשה לומר שלאדם היתה שליטה בקבלת ההחלטה שלו. הדבר נובע, הייתי אומר, אפילו מעצם ההגדרה של המילה "טעות". טעות הרי נבדלת משקר. שקר הוא מצב בו האדם יודע את המצב לאשורו אך מציג מצג אחר כלפי חוץ. טעות לעומת זאת היא מצב בו האדם הוא תם לב אך המציאות שהוא חושב עליה אינה המציאות כפי שהיא באמת. הוא איננו מעוניין לטעות, טעותו נובעת מהמגבלות האנושיות של השכל המוגבל האנושי.

לכן, החוק הפלילי פוטר מאחריות פלילית במצבים של טעות: סעיף 46 יח לחוק העונשין מעניק הגנה מפני אחריות פלילית הנקראת "טעות במצב דברים":

"העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו".

וכך גם קיימת הגנה של "טעות במצב משפטי".

כולנו טועים מדי פעם בקבלת ההחלטות שלנו, מעצם המגבלות האינטלקטואליות. האם בכל מצב של טעות כזו אנחנו יכולים שלא לטעות? אפ התשובה שלילית (וכך סביר להניח) הרי שאין לנו שליטה בחלק ניכר מהטעויות שלנו. היינו רוצים מאוד לא לטעות, אבל פעמים רבות איננו תופסים את המציאות לאשורה.

אם ניישם את המחשבה הזו למחוסרי הדיור, הרי שקשה להניח שאדם בחר במודע בחיי סבל אלה של אי הגנה מפני הקור, התמכרות לסמים ולמשקאות חריפים, מפני שאותו אדם לא יכול היה לשקול את עוצמת הסבל הכרוך במצב זה. כל עוד האדם לא חווה את הסבל הרי הוא בשבילו משהו עתידי ומופשט. מעבר לזה קיימים מנגנונים פסיכולוגיים של הכחשה (לי זה לא יקרה) מנגנונים של מחשבות אוטומטיות שכולנו לוקים בהם. כמה מאיתנו באמת מסוגלים לקבל החלטות לפי המודל הרציונאלי? העובדה שרבים כל כך מקבלים החלטות אוטומטיות תוך הטיות קוגניטיביות והכחשת המציאות, שלא לומר אי ידיעה בתום לב לגבי הנתונים העובדתיים, לא מאפשרת את המסקנה שהאדם באמת שולט בתליך קבלת ההחלטות, ומכאן שראוי לא להטיל אחריות על מחוסרי הדיור.

עניין נוסף הוא הצניעות. לנו עצמינו אין מידע האם אנחנו לא היינו נוהגים כמותם אילו היינו נולדים לתוך מצבם ומקבלים את אישיותם. אדם לא בוחר לעצמו אישיות ב- "חנות למוצרי אישיות". האישיות של אדם מעוצבת בילדותו והוא לא בחר בה (כמה אנשים אתה מכיר מבצעים שיקול דעת, האם מכלול ההתנהגויות הנובע מאישיותם הוא ראוי או לא לפי המודל הרציונאלי?) לכן עלינו להיזהר מהטיה הנובעת ממצבינו האישי ומאישיתונו. אולי יש בני-אדם שמתקשים לקבל החלטות שאנחנו יכולים לקבל בקלות רבה, מפני שהתמזל מזלנו ונולדנו לתנאים נוחים, או אפילו לתנאים קשים אבל אישיותינו אפשרה לנו להתגבר על מצבינו, אך האדם האחר לא ניחן בתכונות נאלה?

הצניעות הנדרשת, היא לא להשליך את היכולות שיש לנו בבחינת "אם אני יכול אז גם הוא יכול".

8/2/08 12:18  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל,
אני מעריך את הכתיבה שלך, יחד עם זאת אנחנו שוב ושוב חוזרים לאותה נקודה והיא יכול מידת האחריות הנגזרת מהיכולת לבחור.

אם אני אמשיך את האנלוגיה שלך, הרי קרוב לוודאי שלא רק מחוסר הבית בחר שלא לחיות בקור, אלא גם האנס והרוצח לא בחרו לנמוק בבית הכלא אלא הובלו לכך ע"י נסיבות ועטויות (שלא לומר שהמעשים שביצעו הם תוצאה בלתי נמנעת של "גנטיקה וסביבה").

ההגנות במשפט הפלילי של טעות במצב דברים וטעות בדין חלות כאשר הטעות היא סבירה, ובסופו של יום ההגנות האלו מצומצמות מאוד ולכן הן מתיישבות עם הגישה הליבראלית.

והערה קטנה, אני לא ממקם את עצמי כ"ניאו-ליבראל" אלא במקום מתון יותר. איפשהו בין ניאו ליבראליזם לInterventionism. לפיכך, אני לא פוסל התערבות בשוק כל עוד מטרתה להסיר חסמים וכשלי שוק, ועל אותו משקל, אני מוכן גם לקבל שבמקרים מסוימים מתבצעות טעויות שהן בלתי נמנעות בשל מידע חסר, ובמקרה זה קיימת הצדקה להתערבות לטובת הנפגע (חסרי הבית לענייננו). יחד עם זאת, אני לא מקבל את ההנחה לפיה אם אדם הוא מחוסר דיור, אזי בהכרח הדבר נובע מכך שהוא לא יכול היה להימנע מזאת ועל כן חובת החברה לסייע בידו.

אפרופו, מה עמדתך בפרשת חפציבה? האם יש מקום להטיל על רוכשי הדירות שיש בידיהם בטחונות מספקים "מס" בשיעור 2% מערך הדירה כתנאי למסירת הדירה לידיהם, וזאת על מנת לפתור את מצוקתם של אלו שלא השכילו לקבל בטחונות (בד"כ בתמורה להפחתת המחיר)?

8/2/08 13:18  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ראשית, אני מבקש להפנות את תשומת לבך לכך שהגנת "טעות במצב דברים" אינה מחייבת טעות סבירה, אלא טעות כנה בלבד בעבירות של מחשבה פלילית.היא מחייבת טעות כנה וגם סבירה, רק בעבירות של רשלנות. רוב העבירות אינן עבירות רשלנות, לכן די בטעות כנה. המצב שבו לכל העבירות היה הכרח גם בטעות סבירה על מנת לקבל הגנה, היה המצב שלפני תיקון 39 לחוק העונשין. אבל תיקון 39, השמיט את דרישת הסבירות בטעויות עובדתיות, ככל שמדובר בעבירות מחשבה פלילית.

הדברים ברורים מנוסח החוק:

"34יח (א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא ישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו".

(ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות הייתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב)".

הנה כי כן, טעות בלתי סבירה לא תעמוד לעושה, רק בעבירות רשלנות.

לגבי החלת העמדה שלי בדבר צמצום האחריות על עבריינים. אכן, אני סבור שאותם נימוקים חלים גם על עבריינים, אולם כאן נכנס מושג ה- "איזון" לתמונה. אמנם עבריינים רבים לא באמת בחרו במצבם, ואולם מצד שני יש להגן על הציבור ועל קורבנות פוטנציאליים. הרי גם הקורבנות לא בחרו להיות קורבנות. אם נעדיף באופן חד צדדי את עניינם של פושעים, נימצא בלתי עקביים היות וגם קורבנות לא בחרו במצבם.

לכן, תפיסת האחריות שלי המצומצמת יחסית לשלך, עדיין מאפשרת הצדקה של משפט פלילי וענישה, אולם ההבדל אני מניח יתבטא בחומרת הענישה. ככל שהמחשבה היא שפושעים נושאים באחריות מרחיבה משום שהם בחרו במצבם, הרי שמסקנה זו גוררת רף ענישה גבוה יחסית לעמדה שלי המצמצמת את האחריות, והגוררת הנמכת רף הענישה, מפני שהענישה מתמקדת יותר במינימום הדרוש להגנת הקורבנות הפוטנציאליים ואינני מחזיק בתפיסה של "הם בחרו בכך-שיסבלו".

אגב עניין זה, משפחת האסיר סובלת מאוד מכך שקרוב משפחתם הוא אסיר (למשל ילדים הגדלים ללא הוריהם) ומשפחה זו בודאי לא בחרה במצבה. מבחינה זו מצבה זהה למצבם של הקורבנות.

ועוד אגב אחד, רף הענישה בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי אם כי לא מגיע לרף האמריקאי שהוא מהגבוהים בעולם הלא-מערבי. ואם כבר מדברים על כספי משלם המיסים הרי שכליאה היא זוללת תקציבית לא קטנה.

הזנחת מחוסרי הדיור עד כדי סכנת מוות, עלולה לגרום לכך שמחוסרי הדיור לא יהיה מה להפסיד ועל מנת להציל את חיהם או בריאותם הם יבצעו עבירות על מנת לקבל קורת גג, בבית המעצר או בבית הסוהר. מדוע בעצם שמחוסר דיור, לא יחשוב לפחות אני אגור במקום חם בכלא ולא אקפא למוות? מי שישלם את המחיר הם הקורבנות (בגדול אנחנו).

אם אתה מקבל שחלק מחסרי הבית מבצעים טעויות בלתי נמנעות ולכן מוצדק לעזור להם (אבל לא כולם), אז איך נדע להבחין ביניהם? הרי לא ננהל חקירה או משפט לגבי כל מחוסר דיור, מה הוא ידע וגם לא בטוח שנצליח לרדת לחקר האמת. לטובת מי פועל הספק?

לגבי נפגעי חפציבה: העמדה שלי היא שהמדינה צריכה לדאוג למינימום של חיים בכבוד אנושי מה שניתן לכנות "בטוחות סטאטוטוריות". מעבר למינימום זה, אדם יכול לקנות "בטוחה מסחרית" לפי שיקול דעתו ואם לא קנה אותה זו ההעדפה שלו.

עכשיו נשאלת השאלה איך נגדיר את אותו מינימום? לגור ברחוב לא נראה כ- "מקרה גבול". זהו מקרה מובהק שבו אין חיים בכבוד אנושי (אפשר להסתייע בחמשת הממים של ז'בוטינסקי שאחד מהם הוא "מעון"). לכן הסולידריות צריכה לחול על חסרי קורת הגג, כ- "בטוחה סטאטוטורית". אולם, נראה לי שעדיף שהמקור לכספי הסיוע לנפגעי חפציבה לא יהיה מרוכשי הדירות האחרים, אלא ממשלם המיסים הכללי. ראשית, משלם המיסים הוא כיס עמוק יותר. שנית, לרוכשי הדירות האחרים אין אחריות גדולה יותר כלפי רוכשי הדירות שלא רכשו בטוחות, מאשר כל אזרח אחר. רוכשי הדירות הם קבוצה מקרית עם אינטרס משותף, שלא הייתה ערבה אחד לשני, יותר מאשר שאר אזרחי המדינה. כל רוכש דירה קנה דירה לעצמו, ולא הייתה כאן אחריות "יחד ולחוד" של ריבוי נושים.

אבל כל זאת בהנחה שקוני הדירות שלא רכשו בטוחות יהיו למחוסרי דיור אם לא יקבלו סיוע. אם הם יכולים להשיג דירה פחות איכותית והנזק שלהם יתבטא בהפסד כספי שלא יותיר אותם בחיים שאינם חיי כבוד אנושי, זהו כבר מצב שונה.

המוסד לביטוח לאומי אמור לספק לאדם מכספי משלם מיסים את המינימום של כבוד אנושי, למרות בחירותיו הרעות של האדם. כל מה שמעבר לכך תלוי בשיקול דעתו העיסקי. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לדוגמא, יצר ביטוח סטאטוטורי ולא הותיר את מימון הוצאות הטיפול הרפואי לכל נפגע לפי שיקול דעתו המסחרי. מנגנון דומה ראוי שיתקיים גם בשוק הנדל"ן, ככל שמדובר בדירות מגורים. חלק ממנגנון זה הוא הדיור הציבורי, הנמצא בתהליך של צמצום.

8/2/08 15:03  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני רוצה להחמיא לך על הבקיאות והכתיבה הרהוטה.

לגבי ה"סבירות" של "טעות במצב דברים", קיוויתי, איך נאמר, שלא תשים לב לדקות שהזכרת. אכן, הסבירות נדרשת לגבי רשלנות בלבד. יחד עם זאת, את דרישת הסבירות שהושמטה מהחוק מכניסים בתי המשפט בבואם לבחון האם התקיימה טעות כאמור, דהיינו, טעות שמבחינה אובייקטיבית נתפסת כבלתי סבירה בעיני ביהמ"ש, קרוב לוודאי שלא תוכר כ"טעות כנה" של העבריין.

מעבר לכך, אני רוצה להקשות בעניין חפציבה (שאינו שונה עקרונית מהמקרה של מחוסרי הדיור עליהם כתב סנדי): בתשובתך התעלמת למעשה מהעובדה שהויתור על הבטוחות נעשה תמורת הפחתת עלות הרכישה. במידה והמדינה (כפי שאתה מציע) תישא כעת בעלות הנזק שנגרם לאותם רוכשים, הרי שלמעשה קיימת כאן החצנה של הסיכון מהרוכש למדינה, אליך, אליי (כיוון שחלק מהזכייה, אם היתה מתממשת, לא הייתה מועברת למדינה, אלינו).
הרוכשים שויתרו על הבטוחות עשו זאת מתוך ידיעה ומתוך שיקול כמו-רציונאלי. איזה הצדקה מוסרית קיימת להטלת הנזק עלי? יתרה מכך, איזה תוצאה מצרפית, בהיבט הכלכלי ומוסרי, תהיה לסוג כזה של החצנת עלויות?

ההבחנה בין הטלת האחריות על קבוצת הרוכשים בעלי הבטוחות לבין המדינה כפי שהצעת היא מפתה לכאורה. אולם, מה הרציונאל המוסרי והכלכלי שלה? האם המדינה נוסדה כדי להוות כיס עמוק להחצנת סיכונים שנוטלים הפרטים? לאן הובילה גישה דומה את הקיבוצים בארץ?

8/2/08 21:20  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

תודה על המחמאה.

לגבי ההגנה של "טעות בעובדה" אני לצערי, לא מופתע שבתי המשפט לא לוקחים ברצינות את המחשבה הפלילית. בני אדם רבים אינם סבירים במובן אמפירי, וכל עוד הם פועלים בתום לב המחוקק קבע שיש להם הגנה. אם הטענה היא שאם ניקח ברצינות רבה מדי את הטעות העובדתית נתקשה לאכוף את המשפט הפלילי, הבה נעבור למשטר פלילי של רשלנות (אבל אז נפחית גם את רף הענישה בהתאם) כך שלפחות תהייה התאמה בין הנורמה המוצהרת למשפט דה-פקטו.

נדמה לי שפרשת חיים רמון היא דוגמא להפעלת אמות מידה של סבירות באשר לבחינת טעות במצב דברים.

למעשה אם כבר מדברים עלך סבירות, אז לאור דבריך סביר שיושבים בכלא אסירים שלמעשה הם חפים כהגדרת המחוקק, רק משום שבית המשפט החליט להפעיל עליהם אמות מידה של סבירות בטענת הטעות העובדתית.

לגבי חפציבה, הסיוע לנזקקים אינו צריך להיות בכל מקרה שבו אדם נפגע כתוצאה מטעות עסקית שלו. רק כאשר הוא מגיע למצב של חסך חמור בצרכים בסיסיים, ולא ניתן לומר שחייו הם חיים בעבוד אנושי, רק אז יש לסייע באמצעי קיום שיהוו את המינימום לחיים בכבוד אנושי. מעבר לכך, אני מסכים שעקב החצנת העלויות אין לסייע. אם הסיוע הוא מינימאלי הוא פחות יוצר פיתוי להחצנת עלויות, שהרי אין מדובר באיכות חיים קורצת.

האם למשל, אתה מתנגד למנגנון הפיצוי שנקבע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים? מנגנון זה לכאורה מחצין עלויות מפני שהוא לא מתחשב ברשלנות הנהג שנפגע בתאונת דרכים, אלא מפצה אותו פיצוי סטטוטורי כפי שהוא מפצה את הנפגע שלא התרשל.

חשוב לזכור כי בכל פעם שאנחנו לא מחצינים עלויות, אלא מותירים את הנפגע עם תוצאות החלטותיו, אנו מרחיבים את הסבל גם למשפחתו ולילדיו. המחיר של אי החצנת העלויות הוא שגם אלה שלא נטלו את הסיכון-נפגעים. אלה אינם נכללים ברציונאל של הפגיעה היעילה שמטרתה להפנים עלויות שהוחצנו כך שניתן לומר שניסיון להפנים עלויות שהוחצנו יוצר תוצרי לוואי.

8/2/08 22:34  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לעניין המשפט הפלילי: הדברים שכתבת נכונים לא רק לעניין "טעות במצב דברים", אלא לכל מה שמכונה דרישת המחשבה הפלילית. הרי, המחשבה הפלילית היא סובייקטיבית, אך נכון להיום אין דרך לבחון את המחשבה הסובייקטיבית אלא ע"י התנהגות ונתונים אובייקטיבים. חסרון? אין ספק. אפשר אחרת? כנראה שלא.

לגבי הפלת"ד: אינני מתנגד למנגנון זה, אך אני סבור שההצדקה שלו היא דיונית-ראייתית בלבד, דהיינו, בשל ריבוי המקרים, הקושי הראייתי והעומס בבתי המשפט - נראה שכיום זהו מנגנון רצוי. יחד עם זאת, מבחינה נורמטיבית רחבה יותר ובהיעדר האילוצים הנ"ל, אכן, אין הצדקה למנגון כזה.

בהמשך לזאת, החצנת עלויות היא דבר הרסני. הדוגמה הטובה ביותר לכך, הוא הרס הסביבה, המביא למותם של מיליונים מדי שנה (מחלות, בצורת וכדומה) ועפ"י האסכולה ה"ירוקה" ממש מאיים לכלותנו. מעבר לכך, במחשבה לא עמוקה אפשר לגלות שחלק משמעותי ביותר מהמשפט הפרטי (וגם הפלילי) ניתן לראות גם כמנגנונים שמטרתם מניעת החצנת עלויות (הדוגמה הקלה ביותר להבנה הם מקומות בהם קיימת "בעית נציג" מובנית, כמו דיני החברות, אך כמובן גם דיני הנזיקין, החוזים, אתיקה ועוד).

9/2/08 12:32  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני מסכים שבעיית החצנת עלויות, אם לא מטפלים בה כלל, היא הרסנית.

השאלה האם לנקוט במדיניות שבכל מקרה נייחס לאדם שהגיע למצב של מחוסר דיור, החצנת עלויות ולכן לא נסייע לו? הרי אם לא נסייע כלל למחוסרי דיור המצב עלול להיות יותר הרסני. מצב זה מתבטא בסבל העצום למחוסרי הדיור והיותם במצב שאין להם מה להפסיד.

אם מוצדק לקיים את מנגנון הפלת"ד בשל הטעם שעלות הבירור המשפטי מי התרשל ומי לא היה גבוהה, מדוע לא לנקוט אותה גישה לגבי מחוסרי דיור, היות וגם עלות הבירור לגביהם מי אשם בהגיעו למצב זה ומי לא, היא יקרה. מדוע לא להקים מנגנון בדומה לפלת"ד גם לגבי בתי המגורים? מדוע הסבל של נפגעי תאונות דרכים חשוב יותר מהסבל של חסרי קורת גג? (אני מתיחס לדרי הרחוב בלבד, ולא לכל אדם שביצע טעות כלכלית והפסיד כספים).


לגבי המשפט הפלילי, אם בפועל בתי המשפט מיישמים משטר של רשלנות מדוע לא לקרוא לדברים בשמם, ולכונן משטר רשלנות במשפט הפלילי במוצהר?

אני קראתי שכאשר עומרי שרון ערער על עונשו, הוא טען שהעבירה היא גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. השופט אדמונד לוי דחה את הטענה בציינו שזו העבירה שהמחוקק קבע, והדרך לבטלה היא באמצעות שינוי החוק. בית המשפט חייב לאכוף.

אם כך, גם טענה בכיוון הפוך, כלומר טענה פרו-אכיפתית, אל לה לגרוס שהקפדה על מחשבה פלילית היא גזירה שהציבור (הקורבנות הפוטנציאליים) לא יכול לעמוד בה. המחוקק קבע מחשבה פלילית ולא רשלנות. אם לא הוכחה מחשבה פלילית יש לזכות. אם זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, זה עניין למחוקק לענות בו. הוא יכול לעבור לקריטריון של רשלנות. אולם, בית המשפט לא יכול להיות סלקטיבי בעניין זה, ולהפעיל שיקול דעת על-חוקי רק כאשר הדבר נוגע לאכיפת החוק וטענות פרו-אכיפתיות, אבל להימנע מכך כאשר נטענת טענת הגנה.

9/2/08 13:21  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

יכול להיות שיש מקום לקיים סיוע גורף מסוג כלשהו לחסרי בית בשל עלות הבירור. כן או לא - זהו עניין תלוי עובדות. אינני יודע מהן עלויות הבירור. על כל פנים, שים לב שגם אם התשובה חיובית, הרי שאתה מקבל בעצם הצדקה השונה מהקו שלך לאורך הדיון:

ההצדקה שהצעתי לגבי הפלת"ד ושאתה
מציע להחילה על מחוסרי הדיור איננה הצדקה מוסרית א-פריורית, דהיינו, "בגלל שהם מחוסרי דיור מגיע להם לקבל סיוע", אלא הצדקה טכנית למחצה, דהיינו, "בגלל שאיננו יודעים להבחין בין הראויים לאלו שאינם ראויים - נעדיף את הגישה המגינה באופן רחב יותר על מי שכן ראוי לסיוע".

הדבר דומה למשפט פלילי בו קיימים שני אנשים אשר ידוע בודאות כי אחד מהם אשם לחלוטין והשני זכאי לחלוטין. נעדיף לשחרר את שניהם מאשר להרשיע את שניהם. זה עדיין לא מקנה זיכוי מוסרי למי שביצע את הפשע, וברור שהוא זוכה בשל מגבלות ההליך. בהינתן שיפור באמצעי הבירור - היינו מרשיעים את אותו אדם.

מעבר לכך, בנוגע לטרמינולוגיה של המשפט הפלילי, אין ביננו ויכוח של ממש. אכן, קיים קושי ואף רמה לא מבוטלת של ציניות בטרמינולוגיה הנוכחית של היסוד הנפשי. יחד עם זאת, לא הייתי מציע לגזור מזה על חומרת או קולת העונשים המוטלים בישראל.

9/2/08 15:24  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לגבי הדוגמה הפלילית - כמובן שאיננו יודעים מי מבין השניים הוא האשם ומי הזכאי.

9/2/08 16:00  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

נניח שאדם חלה מפני שהזניח את בריאותו במשך השנים (מעשן כבד למשל) ונניח כי אין ספק באשר לעובדה זו.

האם בשל כך שהוא "אשם" במצבו עקב הזנחת בריאותו, אין לתת לו טיפול רפואי או אשפוז ציבורי? האם על מנת להימנע מהחצנת עלויות, עלינו להתנות מתן ביטוח בריאות ממלכתי באורח חיים בריא?

במובן זה הטיעון שלי הוא מעבר להיבט הראייתי של הוכחת האשם. גם בהינתן אשם מוכח, קיים גרעין קשה של זכויות חברתיות. הרפואה הציבורית למשל, צריכה לחול על כל החולים לפי קריטריון המצב הרפואי ללא התחשבות באשם תורם למצב הרפואי הזה. אם זו הנורמה הראויה לגבי מערכת הבריאות אז אנאלוגית ניתן להחיל נורמה זו גם על מחוסרי הדיור.

9/2/08 17:15  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

צריך לתת לו טיפול רפואי כיוון שבמשך כל חייו הוא שילם דמי ביטוח. אתה מעשן? שלם דמי ביטוח גבוהים יותר.

9/2/08 18:08  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

זה לא המשטר הביטוחי בביטוח בריאות ממלכתי בארץ. מבוטח שהוא חולה יותר או בקבוצת סיכון גבוהה יותר למחלות, אינו משלם דמי ביטוח גבוהים יותר. היום התשלום בעד ביטוח בריאות הוא פרוגרסיבי. העשיר יותר משלם יותר.

אם כך, תשלום המסים הוא דמי הביטוח שלנו לעזרת המדינה אם ניקלע למצוקת דיור.

9/2/08 19:06  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אולי ניתן להצדיק את המצב הנוכחי בכך שמידת ההשפעה שלנו על מצב בריאותנו היא נמוכה יחסית, ותלויה יותר בגורמים חיצוניים (לא בטוח שזה נכון, אבל אני חושב שזו תחושה מקובלת). אתה שואל אותי אם המצב שמעשנים אינם משלמים יותר ראוי? לא, לא ולא. יתרה מכך, המצב הנוכחי פוגע ברמת בשירות הרפואי לו אנו (=הלא מעשנים) זוכים בשל החצנת העלויות מצד המעשנים.

אם נאמץ את גישתך, אפשר לומר גם שהמיסים שאנו משלמים הם ביטוח בפני נזקי פשיעה (פרצו לי לבית - שהמדינה תשלם), ביטוח בפני בחירות כלכליות שגויות (הדולר ירד? המדינה תפצה) וכן הלאה. אין לזה גבול.

לגישתי, נצא מנקודת מוצא הפוכה: המדינה, או הפרטים האחרים, הם ככלל אינם מבטחים שלי. במידה ואני טוען שאני זכאי לסיוע - עליי הנטל להוכיח שנקלעתי למצב עקב גורמים אשר באופן קיצוני לא היו תחת שליטתי.

9/2/08 19:20  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני עושה הבחנה בין מצב של חסך חמור בצרכים בסיסיים (אדם ללא בית-גר ברחוב) לבין הפסד כלכלי גרידא. לכן, אינני מצדד בפיצוי מצד המדינה בכל מצב של נזק כלשהו (כגון פריצה לבית) אלא במצב שאדם נקלע למצוקה חמורה מבחינת סיפוק צרכים בסיסיים.

הרעיון הוא שכאשר הסבל שאדם נקלע אליו הוא כה גדול אז קשה לומר שהוא באמת בחר בסבל זה מרצונו החופשי. משפחתו בוודאי לא בחרה בכך.

לגבי מחוסרי הדיור, חלק ניכר מהם לוקים בהפרעת התמכרות לחומרים. קשה לומר שאדם החליט להתמכר לחומרים מתוך שיקול דעת שבו הייתה לו מודעות מלאה לסבל שבהתמכרות. האם אדם המכור לסמים זכאי לקבל טיפול רפואי? אם כן, אז קורת גג היא חלק מהצרכים הבסיסיים כמו טיפול נרפואי.

לגבי רוכשי דירות, קיים חוק המכר דירות (הבטחת השקעותיהם של רוכשי דירות) המחייב קבלן לתת ביטחונות לרוכשי הדירות. זו חובת הקבלן גם אם רוכשי הדירות אינם מעוניינים בכך. אם הקבלן לא עשה זאת, הוא ביצע עבירה פלילית, אבל נראה שהמדינה צריכה להיכנס לנעליו לגבי הפיצויים. הרי מלכתחילה המדינה לא סמכה על רוכשי הדירות שירכשו את הביטחונות בעצמם. אני מניח, מתוך ידיעת נפש האדם, נטייתו לפיתויים ולהטיות קוגניטיביות. בהנחת התנהגות רציונאליות לא היה צורך בחוק זה.

9/2/08 20:23  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

נראה לי שאנחנו על סף מיצוי הדיון שכן חזרנו לנקודת ההתחלה - שאלת האחריות והבחירה של האדם, וכנראה לא נשכנע אחד את השני. בכל זאת, נראה לי שאנחנו יכולים להסכים שבהינתן חוסר יכולת לקבוע האם אזרח אחראי או לא אחראי למצוקה אליה הוא נקלע - המדינה תספק לו תנאים מינימאליים לקיום פיזי.

יחד עם זאת המדינה אינה "מבטחת על". נקודת המוצא והמדיניות הכללית חייבות להיות כאלו המתמרצות את האזרח להיות אחראי להשלכות ולתוצאות הנובעות מבחירותיו.

9/2/08 21:32  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

נמאס כבר, כל אחד במדינה שלנו יודע לתבוע מאחרים "לקחת אחריות על מעשיהם" אבל כשזה מגיע לאחריותו שלו פתאום דממה, ואקום, פתאום "המדינה" צריכה לקחת אחריות גם עליו.

אייל,
ייתכן שכוח ההחלטה של נרקומן נפגע כאשר הינו כבר מכור, אך הדבר אינו נכון לגבי ההחלה הראשונית האם להשתמש בסם.
ההחלטה האם להעמיד את עצמך בסיכון התמכרות אינה סובלת מהפגם האמור אלא אם כן אותו אדם הוא מכור, מטבעו, להעמדת עצמו בניסיונות אלה...

אני לא מקבל את כל טענותיך על אי רציונאליות והטיות קוגנטיביות. אלה מניחים פיקציה של מהו ה"אדם המושלם" שאינו קיים. גם אותם פסיכולוגים שהגו מונחים אלה סביר להניח סובלים מאותם הטיות, בבחינת פרדוקס ה"שקרן", אם האדם אינו רציונאלי הרי שאמרתו שהאדם אינו רציונאלי היה שגויה מפאת היותו אי רציונאלי וחוזר חלילה.

בסופו של דבר, כל אחד פועל למקסם הנאתו. לפעמים זה על חשבון ההנאה (או הסבל) העתידית, אבל עדיין, זה שיקולו של האדם בלבד. מה לעשות שחלק מהנאות החיים כרוכות בסבל עתידי. מה לעשות שאותו סבל עתידי לפעמים הינו הזרז הטוב ביותר לעצם התחלת ההתנהגות ההרסנית בבחינת "מים גנובים ימתקו" : העישון פוגעני - התנגדות חברתית לעישון - העישון "קוסם" לבני נוער - התמכרות, פגיעות וחוזר חלילה.

זהו מעגל החיים והשמיכה המכסה אותו הינם לעולם קצרה מדי להחיל אותו : תביא את בני האדם להפסיק להשתמש בסיגריות - תהפוך את היצרנים ועובדיהם לחסרי בית. תרפא את הפשיעה - תהפוך אלפי שוטרים למובטלים ואז תתגבר הפשיעה, תדכא את האויב - תביא לקיצוץ במערכת הביטחון ואז יתגבר שוב האויב.

אין הצדקה לגיטימית מדוע להעדיף את חסרי הבית מחולי הסרטן/נשאי האיידס/המובטלים/הנכים/העניים וכיו"ב מלבד העדפה פוליטית אישית טהורה.

10/2/08 08:30  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

דרך אגב, הכותב לפוסט האחרון הוא אלון25

10/2/08 08:31  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אלון.

ראשית, "נמאס לי" זו טענה מאוד אותנטית, אך סובייקטיבית לגמרי. כל אחד והמיאוס שלו. לאחר נמאס מהרטוריקה הצדקנית של הטלת אחריות אישית נוכח מיתוס הבחירה הבחירה החופשית הרציונאלית. מסקנות יש לנסות להסיק על פי משקל הטיעונים ולא על פי עוצמת המיאוס. אגב, אני מסכים שרבות מהדרישות כלפי המדינה הן מוגזמות.

הטענה "האדם אינו-רציונאלי" אין משמעותה שהוא "אינו רציונאלי לחלוטין". היחס רציונאלי/אי-רציונאלי אינו יחס דיכוטומי אלא קיים רצף שבקצהו האחד המודל הרציונאלי המושלפ ובקוטב השני אי-רציונאליות גמורה, ובאמצע קיימים מינונים שונים של התנהגות רציונאלית מעורבת בהתנהגות אי-רציונאלית. לכן, יש לנו מושג מהו האידיאל של רציונאליות כיצד אמורה להתבטא התנהגות כזו, אבל יש לנו ממצאים אמפיריים שהאדם אינו כזה. לא רציונאלי, כוונתי לכך, שאינו מצוי בקוטב הרציונאלי ואף לא קרוב אליו. אולם, ברגע שאדם רחוק מהאידיאל הרציונאלי (אם כי גם אין לומר עליו השהוא אי-רציונאלי לחלוטין) הרי שנחלש משמעותית, אם לא נשמט לגמרי, הטיעון המייחס אחריות מרחיבה עקב בחירה חופשית. היות ותמיד רוחשים מרכיבים אי-רציונאלים באדם, הרי שיחד עם יכולתו המוגבלת להבין לפעמים את המצב לאשורו, לא תמיד הוא אכן מבין אותה, וגם כאשר הוא מבין אותה לא תמיד הוא מצליח ליישם אותה.

אי-רציונאליות אינה תמיד אי היכולת להבין, אלא אי היכולת ליישם. לפעמים אנו סוברים שאנו מבחינים היטב מהו האידיאל הרציונאלי, אולם קיימים פיתויים מה שנקרא בפילוסופיה "חולשת הרצון". מגבלה זו היא חלק מהמגבלה הרציונאלית של גיוס מוטיבציה (ולאו דווקא מגבלה של טעות בשיפוט המציאות).

בנוסף, גם כאשר הטעות היא בהבנה (המישור הקוגניטיבי) חשוב לזכור שטעויות רבות אנחנו מבינים רק בדיעבד. הרי כאשר אנחנו טועים, אין לנו "חוויה של טעות". אילו כל פעם שהיינו טועים, הינו חווים את הטעות, כמעט ולא היינו טועים. טעויות רבות מתגלות לאחר מעשה, וגם לא תמיד. לכן, הרציונאליות היא פעמים רבות "רציונאליות בדיעבד".

וכאן אני מגיע למצב של האדם שמלכתחילה החליט להשתמש בסמים. האם הוא קיבל הכרעה לפי האידיאל הרציונאלי של בחירה חופשית? האם באמת אתה סבור שהוא הפעיל שיקול דעת, מעשה פילוסוף, מצד אחד אני אפיק הנאה מהסמים מצד שני אני אתמכר וייגרם לי נזק כזה וכזה, ושקלול שכלתני של הבעד והנגד? באיזה גיל הוא התחיל להשתמש בסמים? בהיותו נער שאפילו המשפט הפלילי רואה בו כבעל אחריות מצומצמת? האם נער שנסחף אחרי חבריו בלחצים קונפורמיים מפעיל שיקול רציונאלי? האם היותו במשפחה הרוסה, או משפחה שיש בה הזנחה/עבריינות/עוני מאפשרים תנאים של שיפוט מושכל? כמה בני אדם אתה מכיר שחיים בתנאים סבירים, מפעילים שיקולים לפי האידיאל הרציונאלי? האם הם בוחרים את האידיאולוגיה שלהם באופן מושכל תוך איסוף מידע מלא? האם הם בוחרים כך את היותם חילוניים/דתיים? בני אדם בתרבות המערב אוהבים להלל את הרציונאליות, אך פעמים רבות הם מקבלים החלטות באופן אוטומטי. חלק ניכר מהמחשבות הן מחשבות אוטומטיות. מה שנראה באותו רגע כנכון, משהו אינטואיטיבי תוך היסחפות רגשית. כך פועלים נערים ונערות המתחילים/ות לעשן, ואולי ביתר שאת במשפחות בעלות רקע סוציו-אקונומי נמוך.

חופש העיסוק אינו נימוק שלא לרפא חולים על מנת שרופאים לא יהיו למובטלים, אחרת היינו נאלצים לומר שרצוי לגרום לבני אדם פציעות מכוונות על מנת שלרופאים תהייה יותר עבודה. חופש העיסוק אינו היתר לפגוע בזכויות אחרות על מנת ליצור מקומות עבודה. עבודה במשק היא פעילות שנועדה לספק צרכים קיימים, אבל לא ליצור את הצרכים על מנת שאח"כ נספק אותם. יהיה זה אבסורד ליצור מקומות עבודה באמצעות חפירת בורות על מנת שאח"כ תהייה תעסוקה של סתימת בורות.

באשר לסדר העדיפויות, אכן קיימים צרכים נוספים מלבד חסרי הבית. אבל אדם חסר בית נמצא בחסך צרכים כה חמור, כך שבסדר העדיפויות הוא אמור להימצא במקום די גבוה. הרי לא נגרוס שאין לטפל בחולה בבית חולים רק משום שמצבו אינו חמור יותר יותר מחולים אחרים. הוא חולה, לכן יש לטפל כמו בחולים האחרים. מחוסר דיור, הוא סוג של חולה כזה, והייתי משווה את מצבו לחולה קשה גם אם לא בסכנת חיים. לכן בסדר העדיפויות, כך יש להתייחס אליו.

אגב, לא בטוח שהבנתי מה אתה בעצם טוען בסופו של דבר. אתה פתחת את תגובתך בכך שאתה מתנגד להסתייגויות שלי מאידיאל הרציונאליות, אך בהמשך היה נראה כאילו אתה מקבל שאידיאל כזה אכן אינו קיים.

10/2/08 11:52  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אייל, ייתכן ותשובתי לא הייתה מפורטת דיו ולכן אבהיר :

עמדתך,בפשטה, כפי שאני מבין אותה הינה מכך שאין בני האדם רציונאליים, או פועלים על פי יסוד רציונאלי סביר.

עמדתי היא כי המושג "רציונאלי" הינו פיקציה ואין מתודולוגיה או מד רציונאליות על מנת שיהיה ניתן להשוות אליו פעולתם של אנשים.
לא אומר כי אדם X אינו פועל באורח רציונאלי באשר לשימושו הראשון בסמים בגיל 17 כיוון שאני לא רואה מהי "פעולה רציונאלית" לילד בגיל 17.הדבר הוא תלוי תרבות, דת,אופי, חינוך מבית, חשיפה לתקשורת ויש יאמרו אפילו מטען גנטי.
חופש הבחירה, כפי שאני רואה אותו, מושפע מכל גורמים אלה. לטעמי, האדם הינו תועלתן ביסודו ולכן כל החלטה שלוקח אינה יכולה להיות, מיסודה, בגדר טעות כיוון שבעת שקיבל אותה שקל את כל הנתונים הנמצאים בפניו והחליט שביצוע או אי ביצוע הפעולה יסב לו תועלת.
מה שאחרים יגדירו בתור "טעות" היא חכמה בדיעבד, שטות גמורה לדעתי. החלטה שלי להשתמש בסמים יכולה להתברר כמוצלחת ביותר בחיי אם בדרך לדילר או למאורת סמים אמצע על הרצפה כרטיס לוטו זוכה והחלטה מושכלת שלי להיגמל מסמים, אשר לצורך העניין נגדירה כ"רציונאלית" יכולה להיות בדיעבד הגרועה בחיי אם בדרך למוסד הגמילה אדרס בכביש ואוותר נכה.

כמה מידע היה לי לאותה החלטה אינו רלבנטי בעיני. כל אדם נושא עמו מטען אישי מסוים, לטוב ולרע.
המטען האישי שלי, לדוגמא מושפע, בין היתר, ממסגרת משמעת קשיחה ביותר בה חונכתי ומשירות צבאי תובעני ביותר וקשה פיזית ומנטלית.
כתוצאה מכך, אני מעדיף משטר שיחתור לכבר הרתעה מגילוי חולשות כלשהן וידרוש מהאזרח לחתור למימוש אותם ערכי משמעת, אחריות אישית, עמידה בפני פיתויים, עבודה קשה, סדר וניקיון. היחידים שאני מוכן לפטור אותם מכך הם נכים מלידה או כאלה שנקלעו למצבם מפאת כוח עליון, בהגדרתו ה"טהורה", כגון מלחמה או פגיעות מזג אויר הרסנית ובלתי צפויות.

ברור שגם לפי עמדתי יהיה קיים "סינון יתר" ו"סינון חסר" והקריטריונים ישתנו במידה מסוימת מעת לעת וממקום למקום.
וברור שתנאי ההתחלה ישתנו ממקום למקום אולי כתוצאה מעיוותים חלוקתיים היסטוריים. חסרונות וניצול לרעה קיימים בכל שיטה ובכל משטר.

עדיין, לא הייתי רוצה לממן את העצל, את הבטלן או את ה"מקופח" בעיני עצמו.

10/2/08 13:33  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אם המושג "רציונאלי" הוא פיקציה משמע אתה מודה שכל מה שאתה טוען כאן אינו רציונאלי ולכן מדוע לקבל את עמדתך?

אתה אפילו לא יכול לטעון שעמדתי מוטעית, כי אתה זונח כל קריטריון של אמת/טעות. אז מדוע בכלל אתה טוען משהו?

כאשר טענתי שטעות מתגלית בדיעבד, לא טענתי שהיא תמיד מתגלית כך. אנחנו הגענו למסקנה (כלומר, מי שהגיע) שהסמים מזיקים עקב ניסיון החיים, עקב התבוננות מה קורה לבני אדם שמשתמשים בסמים.

בדוגמא שלך, אכן הטעות לא תתגלה לאותו אדם, אם ניסיונו האישי יהיה כזה שיגיע למסקנה שהסמים מועילים לו. אבל מה זה אומר? שלא התגלתה לו טעות. אבל אם וכאשר תתגלה היא תתגלה רק בדיעבד.

הטעות של אותו אדם היא שהוא צמצם את המושג "ניסיון" לניסיונו האישי, והוא מכליל מניסיונו האישי לניסיונם של אחרים, מבלי לבחון מהו ניסיונם של אחרים. אם היה מתבונן, היה מגלה שסמים הם מזיקים.

באשר למושג ה- "רציונאליות" עצמו כאן אני נסמך על קאנט. רציונאליות היא פרוצדורה לקבל החלטות. היא לא משהו שקיים באופן סובסטנטיבי.

אדם לא יכול שלא לקבל החלטות. גם אם יקבל החלטה שלא להחליט, גם זו החלטה.

היות ובכל מקרה החלטה כלשהי תתקבל השאלה באיזו פרוצדורה היא תתקבל. על האדם פועלים כוחות הן כוחות חיצוניים והן כוחות פנימיים. יש לו שתי אפשרויות: להיכנע לכוחות האלה לזרום איתם, או לחשוב האם מוצדק לנהוג כך או לנהוג אחרת.

הדרך הראשונה אינה רציונאלית. במצב זה האדם הוא אוטומט, הוא זורם עם הכוחות החיצוניים ו/או הפנימיים הפועלים עליו.

החלטה בהתאם לפרוצדורה רציונאלית, היא לנסות לחשוב איזו אופציה הכי מוצדקת ולא לזרום אוטומטית עם הכוחות, כלומר לא להיות כנוע.

בני אדם לפעמים פועלים על פי הפרוצדורה הזו (ואז הם רציונאליים) ולפעמים לא.

אבל פעולה לפי פרוצדורה רציונאלית לא מחסנת אותנו מפני טעות. מהי טעות? טעות היא מצב שבו אחרי שהפעלנו את הפרוצדורה הרציונאלית אז הפעלנו אותה פרוצדורה שוב. בפעם השנייה הגענו למסקנה שאופן ההחלטה שלנו בהחלטה הראשונה, יש לשנותו ולקבל החלטה אחרת.

היכולת לא-לטעות היא מאוד מוגבלת לאור הקושי ליישם תמיד פרודורה רציונאלית (פיתויים רגשיים למשל) וכן אין לנו מידע מלא על מנת לחסן את עצמינו מפני טעות. גם אם היה מידע מלא, אין לנו זמן לברר אותו.

העמדה שלך לוקה להערכתי (ולא רק להערכתי, גדולים ממני סברו זאת לפני) בסתירה:

אם כל עמדה אינה רציונאלית אלא יחסית למטען האישי והתרבותי אז גם העמדה הזו עצמה, היא בעצמה יחסית.

אם העמדה הזו עצמה אינה יחסית-משמע אתה מודה באמת מוחלטת כלשהי.

אם העמדה היחסית עצמה היא גם יחסית, אז אתה למעשה מטיל ספק בעצמך. אתה מודה שהעמדה היחסית, לא בוודאות נכונה, לכן אתה ספקן גם לגביה.

אם אתה ספקן גם לגביה, אז מה אתה טוען? לכאורה אתה לא אמור לטעון דבר. אם כל טענה שתטען תוטל מייד בספק, אז גם הטענה "הכל בספק" מייד תוטל בספק גם היא, וכך אנו ברגרסיה אינסופית.

10/2/08 14:16  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לא אמרת שום דבר חדש אני לא אמרתי.
חזור אחורה לתגובתי הראשונה בפוסט :
"
גם אותם פסיכולוגים שהגו מונחים אלה סביר להניח סובלים מאותם הטיות, בבחינת פרדוקס ה"שקרן", אם האדם אינו רציונאלי הרי שאמרתו שהאדם אינו רציונאלי היה שגויה מפאת היותו אי רציונאלי וחוזר חלילה.
"

לא טענתי שאני מחיל על עצמי קריטריונים שונים ולא ניסיתי להציג מוסר כפול. עמדתי היא סובייקטיבית לחלוטין ומבטאת את רחשי ליבי ומוחי בלבד. בכך אינני שונה מקאנט, בנתאהם או דקרט.
הניסיון לייצר תיאור "אמיתי" של המציאות נכשל לא מעט פעמים ולא מעט אנשים הוקרבו, ועדיין מוקרבים על מזבחוץ גם קאנט בעצמו מגיע לסתירות קטיגוריות.

10/2/08 14:45  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לא השבת על פרדוכס היחסיות/סובייקטיביות.

אם הכל יחסי או סובייקטיבי אז גם העמדה שהכל יחסי היא עצמה יחסית.

אם היא עצמה יחסית, אז היא מוטלת בספק, ואם היא מוטלת בספק אז בעצם אינך טוען דבר. אתה למעשה לא יודע מה האמת ומה הטעות, לכן גם טענתך לגבי יחסיות האמת היא עצמה כפופה לאותה יחסיות שאתה דוגל בה.

אם אתה תשיב, נכון גם בכך אני יחסי, אז שוב אמרת משהו מוחלט. לכן, אני טוען שהיחסיות היא בלתי אפשרית.

אני שואל אותך, מהו הנימוק שלך לטענת היחסיות? כל נימוק בהכרח אמור להתבסס על הקריטריון שההנמקה היא הפרוצדורה לגבש עמדות. אם גם אתה מסכים שההנמקה היא פרוצדורה לגבש עמדות (אחרי הכל הנמקה זה מה שאתה כאן), אז אתה מקבל את קאנט כמוני, כי קאנט אמר שרציונאליות היא קבלת החלטה לפי הנמקה.

אם אתה טוען שאתה סובייקטיבי לחלוטין זה כאילו אתה טוען "קר לי". או קיי, קר לך אבל לא קר לי. אין בינינו מחלוקת, כי אתה מדווח על תחושתך ואני אל תחושותי. הרי אתה לא תטען שאני טועה בכך שלא קר לי.

אז מדוע אתה טוען שאני טועה בהשקפתי כאן? אם אתה סובייקטיביסט אתה רק מדווח על תחושותיך ואלה אינן תחושותי. אבל אם אתה אומר שאני טועה, משמע יש לך קריטריון אוביקטיבי לטעות.

מהו?

10/2/08 15:26  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

גנבו לי את האנונימי המקורי. אני פרשתי מהדיון ושלא ייחוסו "לי" הדברים הלא קוהרנטיים של האנונימי המתחזה.

(-) האנונימי המקורי.

10/2/08 20:35  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

המפה הפרסונאלית ברורה.

אתה "אנונימי 1" והאנונימי השני הוא "אלון25".

10/2/08 23:15  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>