תג

יום חמישי, אוקטובר 2

הרשעה על בסיס זכרון שהודחק ושוחזר בעקבות חלום


הפוסט שלי על פסק הדין בעניין הזכרון שהתעורר בעקבות חלום: לא אהבתי את הרעיון של פרסום הפוסט הזה. אני חושש שיפרשו אותו כניסיון לפגוע במערכת המשפט, מערכת שייקרה לי מאוד ואני מאמין מאוד ביושרתה גם כשאני חולק עליה. אני חושש שיפרשו אותו כחוסר רגישות לנפגעות של גילוי עריות, אף שאני יודע שסיבלן של נפגעות אלו עצום והן זכאיות להגנה טובה יותר של מערכת המשפט. למרות זאת, קשה לי מאוד להשאר אדיש במקרה החריג כל כך שבו אני סבור שיש סיכוי גדול מאוד להרשעה מוטעית.

סיפור הרשעתו של בני שמואל בהסתמך על חלום של בתו, מעורר תחושות קשות. אולם הצגת הסיפור כהרשעה המבוססת על חלום, אינה עושה צדק עם בית המשפט. האב הורשע על בסיס הזיכרון של בתו, שהחלום אותו חלמה כשהיתה בת 23, היה רק הטריגר להצפתו מחדש, לאחר שהזיכרון של האירועים, אבד לחלוטין במשך יותר מעשור.
תחושת הזיכרון של ורד דורון, הבת, חזקה ומוחשית. היא זוכרת היטב כיצד אבא שלה אנס אותה במשך שנים. היא זוכרת כיצד מגיל 3 עד גיל 11, מספר פעמים בשבוע, הוא היה נכנס לחדר שבו ישנה עם שתי אחיותיה הגדולות, והיה מבצע בה את זממו. היא זוכרת אפילו כיצד הוא אנס אותה במיטת הוריה כשאמה לידה, ערה ומודעת למתרחש. הזיכרון הזה מוחשי עד כאב, ויש להניח שהסבל הנורא שדורון עוברת בכל יום שהזיכרון צף מחדש קשה מנשוא. למרות זאת, ההחלטה להרשיע את בני שמואל באונס בתו - שגויה.
שתי גרסאות אפשריות נבחנו בבית המשפט. האחת, שדורון הדחיקה במשך שנים את הזיכרון הטראומטי ועם הזמן הוא עלה וצף, מדויק ומהימן. השנייה שהזיכרונות, למרות מוחשיותם, אינם מהימנים אלא הם נבנו במוחה עקב נסיבות חייה עד כי הם נראים בעיניה כזיכרונות אמיתיים. שתי החלופות נראות מוזרות על פי ההיגיון הפשוט של רובנו.
זיכרון, בוודאי של ארוע משמעותי שעברנו, נתפש בעינינו כדבר רציף, וקשה לנו לחשוב על ארוע משמעותי, טראומטי, ששכחנו לחלוטין ופתאום צף במוחנו. קשה לנו גם להאמין כי הזיכרון יתעתע בנו עד כי ארוע שמעולם לא היה - יישתל בו כעובדה קיימת. השאלה מה מהחלופות סביר יותר היא שאלה מדעית בעיקרה. והנה, בתחום המדעי הרלבנטי, בקרב חוקרי פסיכולוגיה, התאוריה של זיכרונות מודחקים-משוחזרים לא זכתה עד היום לאישוש באופן הנדרש במדע. רבים מהחוקרים סבורים שתופעה כזו, של טראומה המודחקת וכעבור שנים רבות משוחזרת בדיוק, כלל לא קיימת. למרות שהסוגיה במחלוקת שנים רבות, אין עדיין בכתבי העת המובילים, אלו שבוחנים מחקרים בסטנדרטים אקדמיים מתאימים, פרסומים רציניים המאששים את קיומה של התופעה.
אמנם מאז ראשית ימי הפסיכואנליזה מטפלים רבים, הנחשפים במהלך הטיפול לזיכרונות מעין אלו, מאמינים בקיום התופעה. לצורך טיפול קליני, הם גם לא באמת נדרשים לבחון אמפירית אם הזיכרון של הלקוח שלהם אמיתי או כוזב, די בכך שהוא זיכרון אמיתי מבחינת המטופל כדי לטפל בו. אולם חוקרים המבקשים לבחון האם זיכרונות מודחקים-משוחזרים אלו משקפים אמת עובדתית – לא מצאו לכך כמעט כל ביסוס. מנגד, מחקרים רבים מראים כי אנשים בגירים ובריאים בנפשם מאמינים באמונה שלמה בזיכרונות של ארועים שמעולם לא התרחשו: מזיכרונות על ארועי ילדות שהומצאו ועד זיכרונות של אנשים המאמינים בכנות כי הם נחטפו על ידי חיזרים לצורכי ניסוי, והוחזרו.
לצורך ההכרעה המשפטית, אין צורך להכריע בוויכוח בין מטפלים המאמינים בקיום התופעה לחוקרים המראים שאין לה אישוש מדעי. די אם נבחן אם סוגית הזיכרונות המודחקים-משוחזרים כמו שבוחנים סוגיה מדעית אחרת במשפט. שנים חלפו עד שבית המשפט שוכנע כי בדיקות DNAמעניקות רמת ודאות מספקת, והן מקובלות מספיק על הקהילה המדעית, כדי שהם יתקבלו כראיה. מנגד, משקלה של טביעת נעל כראיה - נמוך מאוד כיום, שכן קשה להעריך את שיעורי הטעות של הבדיקה.
בדומה, בדיקת פוליגרף, אינה קבילה כי שיעורי הטעות שלה גדולים. אלא שככל שאפשר להעריך את שיעורי הטעות של זיכרונות שצצים בחלוף השנים, הם בוודאי גדולים יותר, ומכל מקום, אין בסיס להערכה שהם קטנים יותר. (שמואל אגב נבדק בפוליגרף ונמצא דובר אמת על פי הבדיקה). ההחלטה של בית המשפט להרשיע על בסיס ראיה ששיעורי הטעות שלה לא ידועים, ועל פי ההערכות המדעיות הם ככל הנראה גבוהים, היא השגיאה העיקרית של בית המשפט בשלושת התיקים שהגיעו להכרעתו בעניין בארבע השנים האחרונות.
אולם גם אם נניח, כמו בית המשפט, כי שתי האפשרויות שהוצגו סבירות, והשאלה אם הזיכרון מהימן או שגוי תלויה בראיות הנוספות – הרי שההרשעה כאן שגויה. נראה שבית המשפט בחר למזער את משקלן של כל הראיות המחלישות את גרסת האונס, ולהעצים את משקלן של אלו שנתפשו כמחזקות אותה.
לחיזוק טענות התביעה, בית המשפט מזכיר את הידרדרות מצבה הנפשי של המתלוננת זמן מה לאחר הפסקת ביצוע העבירות. הוא מתאר באריכות את מצבה הנפשי לאורך שנות התבגרותה ואת ההידרדרות בהקשרים רבים של חייה, תוך הדגשת ההידרדרות בתחום המיני. אלא שראיות אלו משתלבות היטב גם עם האפשרות שהזיכרון שגוי, ונוצר כדי להשלים את המצוקות והקשיים הגדולים בחייה של הבת.
 גם התסמינים הפוסט-טראומטיים האחרים של המתלוננת כגון התקפי החרדה שלה וקשיי השינה לא יכולים לבסס את אמינות זיכרונה, שכן תסמינים אלו יכולים לנבוע מטראומה אחרת ידועה או לא ידועה (כך, למשל, המתלוננת הותקפה מינית בהיותה בת שמונה על ידי שכן וזכתה ליחס מזלזל מצד סביבתה הקרובה כשהתלוננה על כך). הם יכולים גם להיות תוצר של הזיכרון השגוי. בית המשפט מזכיר גם כי הזיכרון למעשה התגבש לאורך זמן וכי היו רמזים קודמים לכך שהמתלוננת חשדה כי אביה פגע בה מינית, אולם מחקרים רבים מראים כי זיכרון שגוי מתעורר בצורה הדרגתית כזו: בתחילה כזיכרון מופשט בלא פרטים ובהמשך כסיפור סדור הרבה יותר ומפורט.
ראיה נוספת המוזכרת באריכות כחיזוק היא טענת הבת, הנתמכת בעדויות אמה ואחותה שהעידו לטובתה, כי האב הנחה את בנותיו לישון בלא תחתונים. בני שמואל מכחיש טענה זו, אולם הוויכוח כולו (כמו גם מחלוקות ספורות אחרות באשר לארועי הילדות) נראה בלתי קשור, שכן ברור שבחלוף שנים כה רבות בין הארועים לבין החקירות, אחד הצדדים או שניהם עשויים לזכור ארועים שוליים כמו זה בצורה שונה. ייתכן גם שאחד הצדדים שיקר בחקירה כדי לחזק את גרסתו, שבה הוא מאמין בכנות. קשה לראות בכך ראיה לאונס.
ראיה אחרת שלה ניתן משקל גדול הוא טענת אחותה של המתלוננת כי כשהיא עימתה את האב עם הטענות של המתלוננת נגדו הוא ענה תשובה מתחמקת כמו "איני בטוח במאה אחוז". אולם האב טען שתשובתו התייחסה לטענות האחות בדבר קללות ואלימות ולא לטענות האונס; והאחות עצמה אמרה בחקירתה במשטרה כי ייתכן שהאב לא הבין את השאלה כהלכה, אם כי בבית המשפט העידה כי כוונתה בשאלה היתה ברורה לאב והסבירה שבחקירתה במשטרה רצתה להגן על אביה.
למול הראיות כמו אלו, עומדות עובדות רבות שהופכות את סיפור ההתעללות המתמשכת להרבה פחות סביר. כך, האם שהעידה לטובת בתה (היא התגרשה מהנאשם בעקבות התלונות) הכחישה לחלוטין את טענת הבת כי האב ביצע בה אונס במיטת ההורים אל מול פניה כשהיא ערה. כהסבר לסתירה הוצעה האפשרות שהבת טעתה והאונס במיטת ההורים בוצע כשהאם ישנה – אולם גם הסבר זה שאינו משתלב עם עדותה במשטרה, ונראה בלתי סביר. בנוסף, על פי זיכרונה של דורון, בוצעו בה מאות מעשי אונס בחדר קטן בו ישנה במשותף עם שתי אחיותיה הגדולות. למרות זאת האב לא חשש שהאחיות יתעוררו, והאחיות באף אחד מהמקרים לא התעוררו.
יצוין שאחת האחיות העידה לטובת המתלוננת אולם לא דיווחה על אף ארוע של אונס שאותו ראתה. גם העובדה שקרום הבתולין של המתלוננת נקרע לראשונה כשקיימה יחסי מין עם אחר בגיל 15, לא סייעה לעורר ספק סביר, שכן לקראת עדותה בבית המשפט (זמן רב אחרי שנחקרה על כך במשטרה) טענה המתלוננת כי האב לא חדר באופן שקורע את קרום הבתולין.
*
האמת היא שייתכן שבית המשפט צודק. ייתכן שמאות מעשי אונס יתבצעו בחדר שבו ישנות שתי בנות עשרה והן אף פעם לא יתעוררו. ייתכן שאדם לא יחשוש לאנוס את בתו מול עיני אמה. ייתכן שבת תחשוב שאמה ערה כשהיא נאנסת אבל בעצם היא ישנה. ייתכן גם שקרום הבתולין לא יקרע לאחר מאות מעשי אונס אלא רק לאחר קיום יחסי מין מרצון בפעם הראשונה. ייתכן שיומנה יזכיר בפירוט שהיא הותקפה מינית על ידי שכן, ולא יזכיר את מעשי האונס הרבים שביצע בה אביה. הכל אפשרי. אולם במשפט פלילי, מותר לחפש סיפור גם אם הוא חריג ובלתי סביר, שישתלב עם העובדות הידועות כדי לבסס ספק סביר באשמתו של אדם. אין מקום לעשות זאת כדי לקבוע את אשמתו מעבר לספק סביר.
מבחינת תחושותיה, זיכרונותיה וחוויותיה, ורד דורון היא נפגעת עבירה. הכאב שלה אמיתי ומוחשי. עם זאת, הכאב עצמו, אמיתי ומוחשי ככל שיהיה, אינו יכול לשמש כראיה לאמיתותה של עצם העבירה. ייתכן שהרשעת האדם שהיא זוכרת כי פגע בה מביאה לה מעט מזור. אולם על מערכת המשפט לבחון האם יש ספק סביר כי המעשים בוצעו, גם בעבירות מין מזוויעות כמו אלו שעולות מזיכרונה של ורד דורון.
הפרופ' אורן גזל אייל הוא סגן הדיקן וראש המרכז לחקר משפט, פשיעה וחברה באוניברסיטת חיפה וחבר האקדמיה הצעירה הישראלית
פורסם במקור באתר "המקום הכי חם בגיהנום"

10 תגובות:

Anonymous אל רום כתב/ה:

תודה על פוסט מענין . יש לציין : תופעת הזכרונות המודחקים , והצפתם למעלה לתודעה , הינה תופעה בעלת תקפות במציאות , זה חד משמעי !! האם אפשר גם לאבחן ולתאר באופן סיסטמטי הדבר ? זוהי בעיה לא פשוטה כלל ועיקר .

ככלל : מערכת העצבים במוח הינה אוטונומית , ה - קלט ( input ) והפלט ( output ) יכולים והינם בפועל אוטונומיים לחלוטין, ואינם קשורים בהכרח לתודעה גבוהה או קוגניציה גבוהה .

כך : אם לפתע פתאום , אדם יחווה פיגוע טרור באוטובוס , בעודו נוסע לו בשלווה , הרי רוב הסיכויים שהוא יתעורר לסיוט נורא , והסיוט ימשך באופן אוטונומי :

הוא ישמע בשנתו מתוך סיוט פולשני או אפילו במהלך היום - קולות זעקה של פצועים , הוא יראה חלקי גופות , דם ניגר וכו.... ואין לו שליטה על כך . משמע - הקלט אוטונומי , והפלט אוטונומי . וייתכן גם שתתעורר פוסט טראומה באופן מאוחר מאוד לאירוע , ואם כך : כבר מוכח הדבר ברמה הפיסיקלית , עצבית , אנטומית .

אם בסיס התופעה תקף , אזי , מה נשאר לשופטים ? נשאר כך :

1) להחליט האם לקבל את המהימנות המושגית של התופעה , על בסיס הכרה או דחיה של הקהילייה המדעית הבינלאומית את התופעה , משמע , המתקרא - General acceptence , ויש אכן מקרים , שלמרות העדרה של הסכמה רחבה מדעית , שופטים יקבלו או יבחנו תיאוריה או פרקטיקה לגופה .

2) אם להחליט שזה מתקבל , אזי , לבדוק בנסיבות הענין את ההסתברות הקונקרטית, והכל : לאור המיצרף הכולל של מארג הראיות , את ההסתברות של ההתרחשות והאשמה .

בשולי הדברים אציין ( ואני לא קראתי הפסק דין ) :

כל תקפות של טענה מתחום תורת הנפש , מתבססת על הנחות והמשגות מופשטות ביותר , ואין האבחון במקרה דנן , שונה למשל מן האבחון של אדם שהוא סכיזנופרני למשל , בגין אגד פרמטרים התנהגותיים מופשטים ביותר . אף אדם לא מאובחן כדרך משל כחולה נפש , על בסיס בדיקת די אן איי . אם ההנחה הכללית הינה כדרך משל : שעוני עשוי להוביל לפשיעה וחולי סוציאלי , האם תוכל לסתור לגמרי ? האם תוכל לאושש לגמרי ? ודאי שלאיו!! אבל התקפות הינה חד משמעית !!

לא קראתי הפסק דין , אבל יש לי יותר מסתם תחושה , שעודף ההסתברות הפלילי כאן , לא היה לגמרי ברף שונה מהרבה מקרים מובהקים וסטטיסטיים אחרים , וההתקוממות הטבעית הינה תוצר אינטואטיבי , אבל מובן למעשה . תודה

2/10/14 19:31  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

תגובה לאל רום

אמירתך "תופעת הזכרונות המודחקים , והצפתם למעלה לתודעה , הינה תופעה בעלת תקפות במציאות , זה חד משמעי !!"

לפי גילוי הדעת של 47 חוקרים בפסיכולוגיה אינה בקונצנזוס מדעי.

לפי גילוי הדעת "קיימת מחלוקת עמוקה בקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות לגבי האפשרות שאירוע טראומטי, כגון התעללות מינית, יימחק לחלוטין מהזיכרון האוטוביוגרפי המודע אך יחזור ויעלה לתודעה לפתע כעבור מספר שנים.

מחלוקת זאת מוזנת על ידי ממצאים רבים המעוררים ספק ממשי בקיום מצבים כאלה ומצביעים על האפשרות החלופית של זיכרון כן אך כוזב..."

כלומר, לפי גילוי דעת זה אין זה נכון שיש אישוש (לדעתי "אישוש" זהו המונח הנכון ולא "תקפות" בהקשר הזה) מדעי לתופעה של זכרונות מודחקים. זה לחלוטין לא חד משמעי.

תופעות של סיוטים בעקבות פיגוע באוטובוס אינן בהכרח תופעות של זכרונות מודחקים. סיוט יכול להופיע בעיקבות זיכרון רגיל וגלוי שאינו מודחק.

אין זה נכון להסיק מסיוטים אחרי אירוע קשה ראיה או אישוש לטובת זכרונות מודחקים.

אם אסכולה לא קיבלה מעמד של קונצנזוס מדעי אז איך ייתכן להרשיע על סמך אסכולה כזאת במידת הוכחה של מעבר לספק סביר? האם לבית משפט יש כלים יותר טובים מהמדענים, לקבוע שלמרות שאסכולה אינה בקונצנזוס מדעי אז מעבר לספק סביר שהיא תיאוריה מדעית שניתן על בסיסה להרשיע נאשם בפלילים?

גם בהנחה שהיו מקרים (כדבריך) שבית משפט קיבל אסכולה כזאת כתיאוריה מדעית, ועל בסיס זה הרשיע נאשמים, אז גם באותם מקרים לא ראוי הדבר.

אם היו עוולות במצבים אחרים הדבר לא מכשיר עוול נוכחי רק בגלל שהוא דומה לעוולות האחרות.

גם בהנחה שזכרונות מודחקים-משוחזרים היא תופעה שאין חולק שהיא קיימת, גם אז הדבר אינו גורר הרשעה אבל לטענה זאת נדמה לי שאתה מסכים בכותבך "לבדוק בנסיבות הענין את ההסתברות הקונקרטית, והכל : לאור המיצרף הכולל של מארג הראיות , את ההסתברות של ההתרחשות והאשמה."

לגבי תקפות חד משמעית שעוני עלול לגרום לפשיעה כאנלוגיה ל X עלול לגרום לביצוע עבירה, אז מדובר במתאם-קורלציה. כידוע לקשר בין משתנים יש עוצמות קשר שונות המבטאות את גובה המתאם. עוצמת הקשר החזקה ביותר היא בערך מוחלט 1+ או 1- ובין ערכים אלה יש עוצמות קשר בערכים חלשים יותר כמן 0.54+ או 0.70-

נכון שאם אושש במחקר מתאם של 0.54 אז זהו אישוש חד משמעי אבל חד משמעי ברמה של 0.54 בלבד ולא ברמה של 1.

כאן מתבטא ההבדל בין אישוש מדעי לבין הרשעה בפלילים או הוכחת אשמה. על מנת להרשיע, לא מספיק להצביע שיש קורלציה בין X לבין אשמה, אלא יש להראות שהקשר בין X לבין אשמה הוא בדרגה של "מעבר לספק סביר".

אם בית המשפט מגיע למסקנה חד משמעית שיש אשמה במאזן הסתברויות, כלומר שההסתברות לאשמה גבוהה מההסתברות לחפות, אין בכך לבסס הרשעה היות ולא הוכחה האשמה מעבר לספק סביר.

גם בהנחה שיש עוד מצבים בהם בית המשפט הרשיע על בסיס תמיכה ראייתית דומה, מכאן לא נובע שההרשעה הזאת מוצדקת וגם לא שההרשעות ההן היו מוצדקות. אפשרות אחרת היא שההרשעות ההן מוטעות כמו גם ההרשעה דנן.

ההתקוממות (בהנחה שבהתקוממות על הכרעת הדין מדובר) היא לא אינטואיטיבית אלא מבוססת על שיקולים רציונאליים, מושכלים. על טיעונים.


14/10/14 19:02  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אעיר כי עדיין לא קראתי את פסק הדין ואני מגיב רק על הפוסט של אורן.

לדעתי על מנת להצדיק את הרשעתו של בני שמואל יש לבצע את התרגיל המחשבתי הבא:

נניח שהייתה תרופה שנטילתה הייתה בוודאות גורמת לורד דורון להחלים מתסמינים של סבל קשה. אבל התרופה הייתה עושה זאת רק אם הממצאים המרשיעים שהיא מדווחת עליהם נכונים.

אם העדות אינה נכונה אז נטילת התרופה תגרום למוות או לייסורים גדולים פי כמה שהם חשוכי מרפא ולצמיתות.

עוד נניח כי התרופה יכולה לפעול רק אם היא ניתנת למתלוננת ללא ידיעתה וכי יש אפשרות מעשית לתת אותה ללא ידיעתה.

האם בית המשפט היה מורה על מתן התרופה?

אם הוא סבור כי אשמת הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר, אז טענה זו קונסיסטנטית עם החלטה על מתן התרופה.

אם בית המשפט היה חושש להורות על מתן התרופה בשל סיכוני המשגה, אז קונסיסטנטיות מחייבת לזכות את הנאשם ולקבוע שמתקיים ספק סביר.

ביתר פירוט, האם ממצאים של סבל נפשי קודם, לרבות קשיים בתחום המיני, בהינתן אונס ע"י שכן, הוראת האב לבנותיו לישון ללא תחתונים, תשובה שתוכנה "אני לא בטוח במאה אחוז" כאשר לא ברור על איזו שאלה הנאשם ענה את התשובה, הם ממצאים שמצדיקים את ההחלטה על מתן התרופה והופכים את סיכוני הטעות שהם סיכונים קשים ביותר, לבטלים בשישים?

לגבי הממצא של הוראה לישון ללא תחתונים, אני מבין מהפוסט שההוראה הזאת הייתה לכל הבנות אבל גילוי עריות נמצא רק לגבי אחת מהן. אילו ראיה על הוראה לישון ללא תחתונים ה הייתה ראיה מספיקה לגילוי עריות, אז היה מוצדק להרשיע בגילוי עריות לגבי כל הבנות ולא רק לגבי ורד דורון.

העובדה שאף אחד לא חושב להרשיע את האב גם לגבי הבנות האחרות, למרות שההוראה לישון ללא תחתונים הייתה גם לגביהן, מעידה שאף אחד לא באמת חושב שזו ראיה מספיקה להרשעה.

בכל אופן, אם האב לא ביצע גילוי עריות בבנות האחרות אבל הורה גם להן לישון ללא תחתונים, משמע שתרחיש החפות בשילוב הוראה לישון ללא תחתונים, התקיים בפועל לגבי האחיות של המתלוננת.

למעשה יש כאן שתי שאלות: האם ניתן לבסס מעבר לספק סביר שבכלל הייתה הוראה לישון ללא תחתונים? השנייה, בהנחה שהוכח מעבר לספק סביר שניתנה הוראה כזאת, האם זהו ממצא המבסס הרשעה? האם זו ראיה חותכת לגילוי עריות?

אני מבין שבני שמואל מכחיש את ההוראה הזאת. אם כך, על איזה בסיס ניתן לקבוע מעבר לספק סביר שהוא טוען טענה שקרית? ייתכן שמי שמעיד שניתנה הוראה כזאת משקר על מנת לחזק את העדות שלו לטובת המתלוננת.


גם בהנחה שניתנה הוראה כזאת, יש תרחיש חפות סביר שיכול להתיישב עם ההוראה. ייתכן שהאב סבר שהדבר הוא בריא לעור לאוורר את העור ולמנוע שפשפות. אם הוא הורה זאת לכל הבנות ולא רק לורד דורון, הדבר קונסיסטנטי עם הנחה זאת.

גם לגבי התשובה לשאלה "איני בטוח במאה אחוז" נשאלת השאלה מאין בית המשפט יכול לקבוע שאין ספק סביר שהאב הבין שהשאלה נשאלה על משהו אחר? פעמים רבות בני אדם חושבים ששאלה ששואלים אותם נשאלה על משהו אחר. אי הבנה כזאת אינה נדירה בין בני אדם.

18/10/14 18:16  
Blogger בני שמואל כתב/ה:

https://www.youtube.com/watch?v=o1Cq91YJit4
זהו קישור שבית המשפט התעלם ממנו היה פה ספק סביר לפחות . אך כרגע המצב שאדם חף מפשע יושב בכלא שלא נדבר על הגיהנום האישי שעובר בשמצת שמו נטילת רכושו בתביעה אזרחית של המתלוננת וכו אם יש דבר כזה הנקרא גיהנום אז זה מה שבני שמואל חובה

19/2/15 15:10  
Anonymous אל רום כתב/ה:

לכל המגיבים מעלי ועלי :

לא אוכל מפאת היותי קצר במשאבים לענות בהרחבה לכל אחד ואחד , אלא שבינתיים קראתי פסק הדין במלואו , ואוכל כך בבטחה הפעם :

1) הנאשם שיקר , הוכח הדבר , והשקרים היו שקרים מסבכים ( משמע , מפלילים לגופה של העבירה הנדונה ) וזה הוסיף בצורה משמעותית ביותר למארג הראיות .

2) לא טענתי שאפשר להפליל על סמך עוני , אלא אפשר להניח באופן כללי , זיקה בין עוני לחולי סוציאלי . משמע - גם בלי מדידה אמפירית , שופט יכול לקחת בחשבון זאת , רשאי הוא , צריך הוא למעשה , ולהתחשב כדרך משל בחומרת או קולת הענישה .

3) המדענים או המומחים אשר שללו את הקשר בין הזיכרון , החלום , וההצפה , לא היו מומחים לתחום הנדון ( משמע - זיכרון מודחק של קורבנות אונס ) . ואילו בבית המשפט , בקשר לענין הנדון ( הקורבן עצמו ) העידו מדענים , מומחים , מנוסים , עיונית ופרקטית , אשר הביאו את חוות דעתם , והצביעו על מהימנות הזיכרון המודחק . שאר המומחים , לא מנוסים בתחום - לא עיונית ולא מעשית פרקטית ( ואגב , גם ההגנה הסכימה , שאין עסקינן במניפולציה מצד הקורבן , אלא רק באוטו סוגסטיה במקרה הטוב מבחינתם ) .

4) לבסוף : חשוב לזכור , שההרשעה אינה על סמך חלום : אלא בעיקר על סמך תסמינים רפואיים או מעין , שהם לחלוטין חיצוניים לחלום . ההתיחסות לחלום הייתה רק אליו כאל טריגר , כך ותו לאיו . תסמינים רפואיים או מעין כגון : יחס הקורבן לגוף בעקבות המעשה , הזיכרון של תופעת הדה פרסונליזציה בתוך המעשה ( ניתוק מן הגוף והנפש ) , עצם העיסוק של הקורבן בזנות , תופעה מאוד אופיינית וכו.....

תודה

22/3/15 15:17  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לא קראתי (עדיין) את פסק הדין, לכן אני מוגבל ביכולתי להתייחס אליו. אומר מספר דברים כלליים.

לאורן גזל:

הטענה שתופעת הזיכרון המודחק, או האמנזיה הדיסוציאטיבית, לא זכתה לאישוש מדעי בכתבי עת מדעיים מובילים, הבוחנים מחקרים מדעיים בסטנדרטים אקדמיים מתאימים, היא טענה שבעצמה שנויה במחלוקת.

המחלוקת היא לא רק על הזיכרון המודחק אלא המחלוקת היא גם על השאלה האם התופעה אוששה במדע האמפירי.

זאת מפני שהחוקר המדען פרופ' אלי זומר, טוען שהתוקף המדעי של זיכרונות מודחקים, נתמך ע"י היסטוריה ארוכה של ממצאי מחקר משכנעים, שלוש מאות שמונים ומשהו רפרנס רובם בכתבי עת מובילים.

תופעה זו היא חלק ממגדירי הפרעות הנפשיות, התופעות הפסיכיאטריות והפסיכופתולוגיות של ארגון הבריאות העולמי, החברה הפסיכיאטרית האמריקאית והיא מכונה אמנזיה דיסוציאטיבית.

מגדירי הפרעות הנפשיות הם מגדירים מבוססי ראיות evidence based אמנזיה דיסוציאטיבית היא הפרעה נפשית שמופיעה במדריך האמריקאי לסיווג ולמיון ההפרעות הנפשיות (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM) . האמנזיה היא חלק מהקריטריונים הפורמאליים של הפרעת דחק פוסט טראומטית Post-Traumatic Stress Disorder PTSD יש לתופעה הזאת בסיס נווירופיזיולוגי הדבר מתועד במחקרי דימות imaging תיעוד תפקוד היפוקמפוס תחת דחק. היפוקמפוס הוא איבר במערכת הלימבית במוח וקשור לארגון הזיכרון המפורש.

לטענתו, על הדחקה של התעללות מינית בילדות יש עדויות, ראיות, תיעוד בספרות המקצועית-מחקרית לרבות מדגמים במחקר כמותי בשיטות דגימה סטטיסטיות מקובלות (לא קבוצה שהורכבה לצורך מחקר איכותני וראיונות) ויש תיעוד במתודולוגיות שונות לרבות יומני ילדות והנשים נזכרו בשיהוי ולרבות הודאות של הפוגעים כאשר פוגעים הודו בגילוי עריות כאשר לנפגעת היה זיכרון מודחק.

לטענתו, כנסים, חומר מבוסס ראיות כנסים שסקרו את הספרות המחקרית והגיעו למסקנה שזיכרון רציף וזיכרון מודחק ששוחזר, יכולים להיות אמיתיים או לא אמיתיים.

סקירה עדכנית כזאת פורסמה לפני שנה-שנתיים בסימפוזיון על המוטיבציה בנברסקה שהוא סימפוזיון מאוד יוקרתי והוא קבע את הדבר הזה. ארגוני פסיכולוגיה מדעית וקלינית ארגונים פסיכיאטריים מכל רחבי העולם הוציאו בסוף שנות התשעים ניירות עמדה, שאין הבדל בין זיכרונות רציפים למודחקים-משוחזרים לגבי תוקף הזיכרונות.

הקבוצה הטוענת שתופעת הזיכרונות המודחקים לא אוששה במדע, טוענת כך, לדעת זומר, בניגוד לנתוני המחקר העשירים שזיכרונות מודחקים או אמנזיה דיסוציאטיבית זו תופעה קיימת. הטענה שזו לא תופעה תקפה, זו עמדה שלא התקבלה בקהילה המדעית.
לטענתו, יש עשרות ומאות עבודות מחקר ברמות שונות בכתבי העת המדעיים המובילים ביותר לגבי תוקף של אמנזיה דיסוציאטיבית והחלמה ממנה.
(אלי זומר, הרצאה בכנס "הפוליטיקה של החלום- דיון בפגיעה מינית במשפחה בעקבות פסק דין בני שמואל, האגודה הסוציולוגית הישראלית המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן)

זומר טוען ש,105 מחוקרי הטראומה המובילים בעולם מסטנפורד, הרווארד, גם קלינאים ידועי שם חתמו על גילוי דעת נתמך ראיות מדעיות שתומך בקבילות של זיכרון מודחק.

מדענים מתחום המוח חקר הטראומה וקלינאים במימון נאטו והוציאו ב- 1996 ספר גדול
Recollections of Trauma: Scientific Evidence and Clinical Practice (Nato Science Series A:)

בעקבות זה כל הארגונים הגדולים American Psychological Association (APA)
International Society for Traumatic Stress Studies (ISTSS),
שזה ארגון מאוד מחקרי, יצאו בעמדה בה הם מקבלים את התוקף של תופעת הזיכרון מודחק.
(אלי זומר, הרצאה: זיכרונות מודחקים: בין מדע משפט לחברה״, ביום עיון משותף של בתי הספר לפסיכולוגיה ומשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה)

בגילוי דעת של פסיכולוגים כתגובה לגילוי הדעת של 47 האקדמאים בסוגיית הזיכרון המודחק, (פורסם באתר,פסיכולוגיה עברית, 31.10.2014) נאמר שיש מקרים רבים מתועדים של זיכרון טראומטי שהודחק וחזר:
http://blogs.brown.edu/recoveredmemory/case-archive/

23/3/15 13:43  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

יש את המחקר הפרוספקטיבי של ויליאמס שמצאה אי זכירה של התעללות מינית:

Linda Meyer Williams. Recall of Childhood Trauma: A Prospective Study of Women's Memories of Child Sexual Abuse, Journal of Consulting and Clinical Psychology 1994, Vol. 62, No. 6, 1167-1176

http://66.199.228.237/boundary/Childhood_trauma_and_PTSD/repressed-memory-abuse-williams-1994.pdf

המחקר הפרופספקטיבי של גודמן שלפעמים מוצג כאילו מפריך או פוגע במחקר של ויליאמס, הוא לא באמת מחקר שניסה לשחזר את המחקר של ויליאמס כי המדגם של גודמן היה שונה מהמדגם של ויליאמס. גודמן בעצמה לא טוענת שהיא הפריכה את המחקר של ויליאמס והיא מסבירה איך ניתן ליישב את הממצאים שלה עם הממצאים של ויליאמס.

ראשית, גם אצל גודמן נמצא אי זכירה של התעללות מינית. אמנם בהיקף קטן יותר מאשר אצל ויליאמס, אבל עדיין התופעה נמצאה.

שנית, גיל הנחקרים היה צעיר יותר אצל ויליאמס. כאשר במדגם של גודמן מגבילים את הגיל ל- 12 אז אין הבדל לעומת ויליאמס מבחינת שיעור הלא מדווחים (אצל ויליאמס הגיל היה גג 12). הסבר נוסף הוא שאצל גודמן האירועים המדווחים היו סמוכים יותר בזמן בעבר היותר קרוב ולכן היו יותר מסמכים וראיות על האירועים.
היה הבדל במדגמים מבחינת האתניות, אצל ויליאמס אפרו אמריקאים ואצל גודמן לבנים לא היספניים. יש מחקרים על הבדלים לגבי דיווח על התעללות מינית בילדות לפי אתניות.

במחקר של גודמן הדיווח היה יותר גבוה אצל לבנים לא היספנים מאשר אצל אפרו אמריקאים. אם לוקחים את שיעור האי גילוי אצל האפרו אמריקאים אצל גודמן זה מתקרב ליוליאמס- 30%. אצל גודמן יש נחקרים שלא דיווחו בשלב הראשון של הראיון הטלפוני, אבל נזכרו בשלב השני בשאלות בדואר או בשלב השלישי בראיון פנים אל פנים. ייתכן ובינתיים הנחקרים התעניינו בעבר שלהם האוטוביוגרפי או שמדובר היה ברמזי שליפה מה שלא התקיים אצל ויליאמס.

המחקר של גודמן:
Goodman GS, Ghetti S, Quas JA, Edelstein RS, Alexander KW, Redlich AD,and others. A Prospective study of memory for child sexual abuse: new findingsrelevant to the repressed-memory debate. Psychol Sci 2003;14:113–8.

http://www.albany.edu/scj/documents/Goodmanetal2003PsychScience.pdf

לכן:

חוקרים הטוענים שתופעת הזיכרון המודחק או האמנזיה הדיסוציאטיבית לא קיבלה אישוש במדע וזה כל מה שהם טוענים, מתעלמים מקיומם של מחקרים, ראיות וממצאים. מי שטוען שהתופעה לא אוששה במדע, לא מספיק שיטען את זה, אלא גם יתייחס ספציפית לכל המחקרים שלכאורה מראים את ההיפך. צריך לטעון שהמחקרים האלה לקויים מבחינה מתודולוגית או שלא הצליחו לשחזר אותם, אבל לטעון טענה "לא אושש במדע" זה לא מספיק לאור טענות הנגד.

הצגת המחלוקת כאילו מדובר במחלוקת בין חוקרים-מדענים מצד אחד לבין קלינאים-מטפלים מצד שני גם לא מדויקת. המחלוקת היא גם בתוך קבוצת המדענים-החוקרים עצמה, בין חוקרים שתחום מומחיותם הוא פוסט טראומה, נפגעי התעללות מינית וזיכרון טראומטי לבין חוקרים שתחום התמחותם הוא פסיכולוגיה קוגניטיבית וזיכרון רגיל ונורמאלי.

החוקרים שבישראל טענו נגד הזיכרון המודחק הם חוקרי פסיכולוגיה קוגניטיבית וזיכרון רגיל ואין להם מומחיות בחקר הטראומה והפגיעה המינית: יונתן גושן-גודשטיין, מיה בר הלל, דוד נבון תחום מומחיותם אינו חקר הטראומה והפגיעה המינית או גילוי עריות. לעומת זאת יש חוקרים שתחום מומחיותם הוא נפגעי פוסט טראומה וגילוי עריות ולגבי הקבוצה הזאת טוען זומר ששם יש קונצנזוס מדעי ונקבע חד משמעית במדע: יש זיכרונות מודחקים, יש אמנזיה דיסוציאטיבית. החוקרים השוללים קביעה זו אינם חוקרים בתחום המומחיות הרלבנטי. אלי זומר עצמו הוא חוקר המתמחה בטראומה.

לכן, הצגת המחלוקת כאילו מצד אחד יש מדענים ומצד שני יש לא-מדענים שרק מטפלים אבל לא חוקרים, היא לא הצגה מדויקת.

אבל יש גם לומר: אם יש עדויות רבות מחדר הטיפולים ובכלל יש עדויות רבות על זיכרון מודחק אז על מנת לטעון שאין דבר כזה זיכרונות מודחקים, צריך לטעון שכל הזיכרונות הם זיכרונות כוזבים, מושתלים או נוצרו באוטו סוגסטיה. זו נראית טענה על פניה לא סבירה. כל הזיכרונות כוזבים? על איזה בסיס אפשר לטעון טענה כזאת?

לגבי הטענה ששיעור הטעות של זיכרון מודחק הוא לא יותר קטן משיעור הטעות של בדיקת פוליגרף, הרי שלפי הטענה של זומר, מעולם לא נמצא ששיעור הטעות של זיכרון רגיל גבוה משיעור הטעות של זיכרון מודחק. לכן, אם שיעור הטעות של זיכרון מודחק גבוה מדי, אז אנלוגית צריך לטעון ששיעור הטעות של זיכרון רגיל גבוה מדי. האם שיעור הטעות של זיכרון רגיל נבדק בעבר? נבדק בהשוואה לפוליגרף?

23/3/15 13:54  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

בגילוי הדעת של זומר וזליגמן נטען "באחד המחקרים נערכה בדיקה עיוורת של ראיות תומכות בזיכרונות )בלי שהבודקים ידעו איזה זיכרון היה רציף ואיזה משוחזר( של מקרים אמיתיים והתוצאה הייתה שלא היה הבדל במהימנות שני סוגי הזיכרונות מבחינת תוקף ועושר הראיות המאוששות."

(אלי זומר וצביה זליגמן- תגובה לגילוי הדעת של חוקרי המוח והזיכרון נגד הרשעת האב באונס על בסיס זיכרון מודחק)

http://www.haaretz.co.il/st/inter/Hheb/images/revital.pdf

אל רום:

אני לא אחלוק שהמדענים המומחים שהיו עדי הגנה אינם מומחים לזיכרון טראומטי או זיכרון מודחק עקב אירועים סטרסוגניים, אינם מומחים בתחום קורבנות גילוי עריות, אלא הם מומחים לזיכרון "רגיל" נורמאלי, אבל בגילוי הדעת של ה- 47 (גילוי דעת בנוגע למעמד המדעי של זיכרונות מודחקים ומשוחזרים) טוענת אחת החתומות, מיה בר הלל:

"בין החותמים על גילוי הדעת יש גם מומחים מהגדולים בעולם, בנושא קורבנות אונס ופגיעה מינית"

(מיה בר הלל, כן לחשוד בהרשעה על בסיס חלום, הארץ, 28.10.2014)

אחת החתומות על גילוי הדעת של ה- 47, שהיא מומחית בנושא קורבנות פוסט טראומה והיא אף פיתחה שיטת טיפול בנפגעי תסמונת פוסט טראומטית, היא עדנה פואה. אולם, יש לציין שבראיון לעיתון הארץ טענה פואה כי במחקר הפרוספקטיבי של ויליאמס שמצא היעדר זכירה של אירועי התעללות מינית, אלה שלא זכרו לא היו מעל גיל שלוש.

(רויטל חובל, מומחית: לא ייתכן שהתעללות מינית אחרי גיל 3 תישכח, הארץ, 24.10.2014)

אולם, זו טעות עובדתית, מפני שבמחקר של ויליאמס נמצאה אי זכירה גם מעל גיל שלוש. כך שיש כאן דוגמא לכך שהמומחית טעתה טעות עובדתית משמעותית.

לגבי שקרים של הנאשם כאן צריך להיזהר מפני שגם חפים יכולים לשקר. אם נאשם חף מגיע למסקנה שיש ראיות מסבכות לאשמתו, אבל הנאשם יודע שהוא חף, הוא עשוי להגיע למסקנה שעדיף לו לשקר ובכך הוא חושב שהוא ימקסם את סיכויי הזיכוי שלו. לפני שמגיעים למסקנה ששקרי הנאשם מחזקים את ראיות התביעה או אף מבססים הרשעה, צריך לשלול אפשרות סבירה שמדובר בניסיון של חף להציל את עצמו באמצעות שקר. רק אם מגיעים למסקנה שמעבר לספק סביר, שהשקר הזה הוא לא ניסיון למנוע הרשעת שווא, רק אז ניתן להשתמש בשקר הנאשם לתמיכה בהרשעה. בכך אני לא טוען מה צריך להיות במקרה בני שמואל, אני רק טוען שצריך להיזהר.

ברור שההרשעה אינה על סמך חלום ויש להצטער על כותרות מטעות בעיתונות כאילו ההרשעה היא על סמך החלום.

23/3/15 14:00  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

הערה לגבי הטענה שפוסט טראומה עשויה להיות תוצר של הזיכרון השגוי.

לפי דברי אלי זומר בכנס "זיכרונות מודחקים והתיישנות בעבירות מין - לאן פנינו מועדות?", 28.5.15, המרכז האקדמי שערי משפט, אין ראיה או ממצא שהצליחו להשתיל פוסט טראומה. אין מחקר שהראה שתסמיני פוסט טראומה הופיעו בעקבות זיכרון כוזב. אם זה נכון אז האפשרות שאפשר להשתיל פוסט טראומה היא ספקולציה בלתי מבוססת ולא ממצא מדעי.

גם מבחינת ההגיון של התהליך הפסיכולוגי מתבקש לומר שסימפטומים של פוסט טראומה אינם תוצר של הזיכרון הטראומתי אלא תוצר של ההתנסות החוויתית באירוע הטראומה המקורי אם באופן ישיר ואם כטראומה משנית. סימני פוסט טראומה הם תוצאה של חוויה מזעזעת בעבר כאשר החוויה המזעזעת מסבירה את התסמינים. אבל במקרה של זיכרון כוזב לא הייתה בכלל חוויה מזעזעת, אלא יש רק זיכרון ללא חוויה מזעזעת אמיתית.

כאשר אדם רק נזכר זיכרון כוזב ולא עבר את החוויה המקורית הוא מעולם לא הרגיש את האימה הגדולה שבבני אדם מרגישים כאשר הם חווים את האירוע. אותה אימה גדולה בעת האירוע המקורי היא זאת שמסבירה את התסמינים הפוסט טראומטיים לאחריה.

23/6/15 14:20  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

נ.ב

גם מבחינה פורמאלית לפי ה- DSM אי אפשר לקבל דיאגנוזה של PTSD ללא אירוע טראומה שהתרחש בפועל. ההגדרה של פוסט טראומה לפי המדריך מחייבת קיומו הממשי של אירוע טראומה ולא די בזיכרון כוזב שאינו אירוע אקטואלי של טראומה.

הטיעון כאן הוא לא פורמאלי בלבד. הטעם לכך שכך הדברים מוגדרים במדריך האיבחון הפסיכיאטרי הוא שאין ראיות אמפיריות מדעיות לכך שפוסט טראומה יכולה להופיע ללא טראומה או שפוסט טראומה יכולה להופיע עקב השתלת זיכרון כוזב של טראומה.

23/6/15 14:34  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>