תג

יום שני, אפריל 27

פרשת לחיאני – שוב התעלמות מהוראת ההרתעה בתיקון 113



בדיונים על תיקון 113 התעורר ויכוח חריף בוועדת החוקה האם צריך להוסיף לחוק הוראה לפיה המאסר יוטל רק כברירה אחרונה, דהיינו כי אין להטיל עונש מאסר כאשר ניתן להסתפק, לאור שיקולי הענישה, בעונש אחר. משרד המשפטים טען כי ההוראה מיותרת שכן עקרון המידתיות יכתיב את אותה תוצאה, ובית המשפט ידע לאור עקרון זה כי המאסר הוא ברירה אחרונה. פרשת לחיאני מדגימה שוב עד כמה טעה המחוקק בקבלת עמדה זו.
ההחלטה של בית המשפט המחוזי להחמיר את עונשו של לחיאני, מחצי שנה של עבודות שירות למאסר בפועל של שמונה חודשים סבירה. נוכח העובדות המוסכמות, מדובר במקרה חמור של הפרת אמונים, ועונש של שמונה חודשי מאסר הוא עונש הולם. עם זאת, ההנמקה בעייתית, והיא מלמדת עד כמה בתי המשפט מתקשים להפנים את העקרון שמאסר צריך להיות המוצא האחרון.
 בית המשפט המחוזי קבע קבע כי מתחם העונש ההולם עומד על חמישה עד 18 חודשי מאסר בפועל, שאין להמירם בעבודות שירות, לאור חומרת המעשים. ואז, בבחירת העונש בתוך המתחם מדגיש בית המשפט את שיקול ההרתעה. וכך קובע בית המשפט המחוזי.
ענישה היא למעשה הכלי היחיד שיש בידי בית המשפט במלחמה כנגד תופעות עברייניות - על כל גווניהן. לענייננו, הצורך בהרתעת הרבים, באשר לכל הווריאציות של שחיתות ציבורית, הוא צורך אקוטי, על רקע תכיפות חשיפתן של פרשיות שחיתות ציבוריות.
ובאשר לאפשרות להרתיע באמצעות עונש אחר כפי שהציע בית משפט השלום, אומר בית המשפט:
"למסקנה זו [שניתן להרתיע באמצעות עונש שאינו מאסר א.ג.] – איננו שותפים. דעתנו היא כי תופעה של שחיתות שלטונית מחייבת אמירה נורמטיבית עונשית חדה, ואין לך אמירה שכזו ללא רכיב של מאסר מאחורי סורג ובריח."
גישה זו, של בית המשפט המחוזי, מרוקנת מתוכן את ההכרעה של המחוקק שלא לאפשר החמרה בענישה למטרות הרתעה אם לא הוכח "סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים" (סעיף 40ז לחוק העונשין). מחקרים אין ספור הראו שהאינטואיציות של כולנו, לפיהן עונש של 8 חודשי מאסר ירתיע יותר מעונש של 5 חודשי מאסר – פשוט אינן מבוססות. הרתעה ניתן לייצר באמצעות שינוי בסיכוי להיתפס (הגברת האכיפה), באמצעות שינוי בסיכוי להיענש ובאמצעות שינוי בשיח הציבורי האופף את העבירה. שינויים בחומרת העונש כמעט ולא משפיעים על ההרתעה. מטעם זה המחוקק דרש מבתי המשפט להשתמש בנימוק ההרתעה רק אם הוכח סיכוי של ממש כי ההחמרה תוביל להרתעה. הנושא נדון בהרחבה בוועדת גולדברג שכתבה את הטיוטה הראשונה של תיקון 113, ושוב בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת שהכינה את החוק, והמסקנה המשותפת היתה שנוכח המחקרים הרבים המטילים ספק בהשפעת שינויים בחומרת העונש על ההרתעה, אין לאפשר החמרה למטרות הרתעה אלא אם יוכח במקרה הספציפי כי החמרה כזו אכן תקדם הרתעה. בתי המשפט ממשיכים להתעלם מדרישה זו, כפי שאירע במקרה דנן.

גם האמירה לפיה "אין אמירה עונשית חדה בלי מאסר מאחורי סורג ובריח" היא אמירה שעדיף היה שלא תיאמר בפסק דין. המאסר הופך באמירות כאלו ממוצא אחרון, למוצא ראשון – עונש רגיל שיש להטיל אלא אם נמצאו שיקולים שלא להטילו.
ישראל ממשיכה לעמוד בחלק העליון של רשימת המדינות המערביות בטבלת שיעורי הכליאה לפי תושב. למעט ארה"ב אין מדינה מערבית ששיעורי הכליאה שלה גבוהים משלנו. הגיע הזמן שבתי המשפט יפנימו את התיקון שנקבע בחוק ויזכרו שגם מכוח חובת המידתיות כליאה היא צריכה להיות הפתרון האחרון, רק כשלא נמצא שום עונש מתאים אחר.
ויובהר, איני טוען שבמקרה הספציפי של לחיאני לא היה מקום להחמרה שנקבעה בפסק הדין. יתכן בהחלט שחומרת המעשה הצדיקה זאת, ויתכן שבתוך המתחם שנקבע מאסר של 8 חודשים משקף איזון נכון של השיקולים. אולם ההסתמכות על הרתעה בלי ניסיון לבסס קיומו של יסוד סביר שההחמרה תוביל להרתעה, והרטוריקה לפיה לא  רק מאסר מהווה אמירה נורמטיבית – מלמדים עד כמה רחוק בית המשפט מהפנמת השינויים שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין.
  • לדיון מקיף בשיקולי ההרתעה בתיקון 113, כמו גם בשיקולים המצדיקים סטייה מהמתחם, ראו אורן גזל אייל, חריגה ממתחם העונש ההולם​, יפורסם בספר דורית ביניש (קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ עורכים), 2015.

3 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

יש לתמוה למה הטוענים שתוספת הוראה שהמאסר צריך להיות מוצא אחרון מתווכחים ויכוח חריף אם לשיטתם ההוראה מיותרת ולכן לכל היותר לא יהיה בה תועלת, אבל גם לא יהיה לה נזק. אם במקרה הכי גרוע האקט החקיקתי הוא חסר תועלת אבל גם לא מזיק, למה יש להם מוטיבציה להשקיע בויכוח חריף על מנת שחס וחלילה לא תתווסף ההוראה? התנהגות כזאת מעוררת חשד שמא החשש שלהם הוא מעבר לחוסר יעילות חקיקתית פעוטה.

אני מסכים לביקורת שבפוסט. אני מוסיף תהיה: כיצד זה שופטים שוב ושוב משתמשים בטיעון ההרתעה להצדקת החמרת הענישה חרף כל המחקרים המראים את ההיפך? ועוד יותר, כיצד הם מוסיפים לעשות זאת גם לאחר השינוי החקיקתי? מצופה משופטים המשתייכים לשכבה המשכילה, בעלי השכלה אקדמית שישכילו להתעלות מעל אינטואיציה של הדיוטות ויתאימו את פסיקתם אל הממצאים המדעיים הרלבנטיים השייכים בו עוסקת פסיקתם. שיהיו בעלי אוריינטציה מדעית-רציונאלית ולא בעלי "אינטואיציות של רחוב" המתנתקות מהקשר מדעי. ההרגל החוזר ונשנה לדקלם טיעוני הרתעה כאילו כל המחקר המדעי לא נוגע להם, ובכך להשית תוצאות קשות ואכזריות על נאשמים ומשפחותיהם מבלי שיש לכך הצדקה הוא אחד הכתמים על מערכת המשפט שלנו (מבלי לגרוע מהדברים החיוביים שבה) בכלל ועל המשפט הפלילי בפרט. הדבר גם כרוך בעליות ניכרות על משק המדינה.

כיצד זה שופטות ושופטים שפעמים רבות לא חוסכים את שבט קולמוסם מבני אדם שכשלו בשיקול דעתם, שמעדו באופן בו קיבלו החלטות, שהתעלמו מנתונים שהיו צריכים להפנים, נותנים לממצאי המחקר המדעי בנושא ההרתעה לעבור מעל לראשם? יש להשוות את התופעה הזאת לקונספציה שגרמה למודיעין במלחמת יום הכיפורים להתעלם מנתונים שעמדו לנגד עיניהם. ייתכן ותופעה זאת היא עניין לועדת חקירה. ההתעלמות הזאת אינה טעות אקדמית בלבד. היא עולה בייסורי נפש של בני אדם ובפגיעה תקציבית.

לגבי הטענה שהחמרת עונשו של לחיאני הייתה סבירה, אני מסכים בהסתייגות. היא הייתה סבירה משיקולי שפיטה ובעצם משיקולים משפטיים-פרשניים במובן של פרשנות המשפט הפוזיטיבי, כאשר מניחים את החוק הקיים ואת עיקרון ההלימה, אז כאשר מפעילים שיקול דעת שיפוטי במובן החלש ומכפיפים את עצמינו למצוות המחוקק, אז ההחמרה הייתה סבירה.

אבל במבט רחב כאשר השיקולים הם שיקולי חקיקה מסדר ראשון, שיקולי המשפט הרצוי והראוי, שיקול דעת במובן החזק, טז לדעתי אין זה נכון לקבוע את שיקול ההלימה כעיקרון העל שהוא עיקרון הלימה גמולי. במקום זאת אני תומך בעיקרון האיזון התוצאתני בין נזקי העבריינות לנזקי הענישה. או האיזון בין מטרת הפחתת העבריינות למטרת מזעור הנזק כתוצאה מענישה.

לדעתי, צריך לוותר לחלוטין על שיקול גמולי בענישה. לא השתכנעתי עד כה מטיעון רציונאלי בתורת המוסר שמצליח לבסס שיקול גמולי בענישה.
בשיקול האיזון התוצאתני יהיה מקום להלימה אבל לא הלימה גמולית אלא הלימה שתיגזר מהאיזון האמור והיא תהיה גמישה וחלשה יותר. גם בשיקול תוצאתני יש רציונאל למתאם בין חומרת העבירה לחומרת הענישה, אבל המתאם הזה גמיש יותר מהמתאם הגמולי.

השיקולים התוצאתניים להחמרה צריכים להיות הרתעה בתור שיעור הבסיס של הענישה (להבדיל מהרתעה כהחמרה שולית של הענישה) ומניעת יכולת כאשר אלה צריכים להתאזן בשיקולי נזקי הענישה למבצע העבירה הנושא בעונש, למשפחתו, למשק כתוצאה מעלויות הענישה ולחברה בכללותה עקב אפקטים קרימינוגניים של הענישה? בנוסף יש להביא בחשבון שיקולי שיקום.

במסגרת שיקולים אלה, לא הייתה הצדקה להחמיר את עונשו של לחיאני מפני שמאסר כמוצא אחרון צריך להיות מוצא אחרון תוצאתני ולא מוצא אחרון גמולי. בהנחה שההחמרה לא משיגה אפקט הרתעתי ולחיאני אינו מסוכן לציבור כך, שאין צורך להרחיקו באמצעות מאסר. במצב זה עונש המאסר מיותר מבחינה תוצאתנית ובהיעדר הצדקה גמולית למאסר הוא מיותר בכלל.

במקרה של לחיאני הצידוק להתעלם משיקולי גמול הוא אף חזק יחסית. בניגוד לעבירות אחרות, בעבירה של לחיאני אין קורבנות עם פגיעה נפשית-אישית. אין כאן מצב שבו יש קורבן פגוע נפשית שמתקומם כיצד זה אני סובל בעוד שהפוגע מסתובב חופשי ונהנה מהחיים. היעדר מצב כזה בעבירה של לחיאני מחליש עוד יותר את השיקול הגמולי.

13/5/15 10:52  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

מה ששניכם שוכחים בדיון הזה הוא שבעבירות שחיתות ציבורית הקורבן הוא הציבור לעיתים בידיעתו ולעיתים שלא בידיעתו. יכול כייס לכייס אדם אך הקרבן הנגזל איננו מודע בהכרח לכך שנגזל. דבריכם נכונים כאשר מדובר בעבירות דומות הנעשות בזירה העסקית, למשל הפרת אמונים בתאגיד. אך כאן מדובר בערבוב הפשע בתוך מערכות השלטון של המדינה אשר ממנה שואב בית המשפט את סמכותו לשפוט. השחיתות היא פגיעה בבית המשפט ובריבונתה של המדינה ואף מסכנות את החוסן הכלכלי שלה. ובמבחן התוצאה מי יטען כי אין הקרבן רק משום שאין קולו נשמע. מטבע הדברים קולם של החלשים אינו נשמע ומה יעשו כאשא החזק אשר קולו נשמע מנצל את כוחו לרעה. ומי יאמר שבמבחן התוצאה היתה הרתעה ואולי מפני מסוכנותו בלבד יש לכלואו מאחורי סורגים. לחיאני מסוכן לחברה הישראלית ודי להתבונן בכמות הראיות ההולכות ומצטברות למעורבותו של לחיאני בשוחד נוסף, במועד מפליא ביותר מיד לאחר הרשעתו. וגם לאחר גזר דינו. לחיאני התעלם מבית המשפט באופן שיטטי, לפי עדויות רבות לחיאני פעל כאחרון העבריינים, איים על תושבי העיר בפגיעה ואף הציע שוחד בחירות למספר רב של תושבים על מנת שיבחרו במחליפו. וכל זאת לאחר הרשעתו. היינו שהרשעתו לבדה ב 6 חודשי עבודות שירות אין בה כדי להרתיע. כאשא מודדים את הנזק שנגרם לציבור, למוניטין עיריית בת ים, הנסק הכספי שבבחירות אשר יכלו להימנע לו היה מקשיב בעצתו של בית המשפט העליון ומסיר מועמדותו בשנת 2013. עובדי העיריחה אשר התקבלו לעבודה בזכות קשריהם עם לחיאניו ולאחר מכן נתנו הלוואות לראש העירייה הקודם עדיין שמרו על תפקידם ומעמדם ועדיין מוערבים בפרשות שחיתות.לחיאני השאיר מאחוריו עירייה עם צוות שלם לאחר שהרס את המוניטין שבנה לעיר במשך שנים רבות.
הסרטון הבא ניתן לשמוע את לחיאני מאיים על תושב בת ים לאחר הרשעתו ולאחר גזר הדין.
https://www.youtube.com/watch?v=d5yi4kBMoCY

רצוי לקרוא את העתירה שהגיש המתמודד בבחירות
http://eliyariv.com/post/200

יפים דבריהם של השופטים רובינשטיין ומני מזוז כאשר דחו את ערעורו של לחיאני.

השחיתות השלטונית מהווה איום אסטרטגי על החברה. לשחיתות השלטונית יש השלכות שליליות רחבות ועמוקות - חברתיות, פוליטיות, מוסריות, כלכליות ואחרות - להן פוטנציאל ממשי לפגיעה גם בחוסן הלאומי של המדינה. כישלון במאבק בתופעה זו עלול להביא להתפרקות חברתית ולקריסה כלכלית"

הכותב הוא אזרח פשוט, קורבן של השחיתות

21/12/15 02:08  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

קישור לסרטון
Link לחיאני

21/12/15 02:29  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>